פרויקטים

בשנת 2015-2016 יזמה הקליניקה פרויקט הנוגע להבניית שיקול הדעת בענישה. תיקון 113 לחוק העונשין, התשל״ז 1977 אשר נכנס לתוקף ביום 10.7.2012 היווה מהפכה של ממש בדיני הענישה בישראל. עקרון העל שנקבע בתיקון הוא עקרון ההלימה: ״קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו״ (ס׳ 20ב לחוק). כלומר, לא עוד ״תעריפי״ ענישה כלליים, הנגזרים מפרמטרים שונים ולא מוגדרים, כי אם קביעת התייחסות הכרחית למתחם עונש הולם הנגזר מהנסיבות הקונקרטיות של כל ארוע עברייני.

הפרקטיקה שהתבססה בשטח ע״י התביעה המשטרתית, היא של טיעון לעונש על-פי מתחמי ענישה קבועים מראש לקטגוריות השונות של העבירות. כלומר, למרות שהחוק דורש כי המתחם ייקבע על-פי העבירה בנסיבותיה, התביעה המשטרתית ממשיכה לטעון לעונש על-פי המתווה הישן, שלשיטתה צריך להיגזר כמעט אך ורק על-פי סוג העבירה וחומרתה.

מטרת הפרויקט היתה לחשוף את הנהלים וההנחיות של התביעה המשטרתית על מנת שניתן יהיה לבסס טיעון לפיו בית המשפט אינו יכול להסתמך על מתחמי ענישה שמציגה התביעה המשטרתית (לפחות לא בלי בחינה מדוקדקת), שכן הם אינם מתייחסים למעשה העבירה הספציפי אשר מובא בפני בית המשפט.  

 

במסגרת הפרויקט פנינו לממונה על חופש המידע במשטרת ישראל ולאחר חילופי דברים קיבלנו את טבלת מתחמי הענישה, אשר כוללת מתחמי ענישה אשר בחלק מן העבירות אינם תואמים את פסיקת בית המשפט העליון בנוגע לרמת הענישה.

ניתן לצפות בטבלה.

לכתבה שהתפרסמה בנושא ב- 23.3.16.