Reposition toolbarHomeExpand/Collapse
Home PageSign out
Nevo.co.il

____________________________________________________________________________________________________

www.nevo.co.il

____________________________________________________________________________________________________

בג"ץ 2534/97, 2535, 2541 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ''ד נא(3) 1

____________________________________________________________________________________________________

בג"ץ 97 / 2534

בג"ץ 97 / 2535

בג"ץ 97 / 2541

 

1. חבר-הכנסת יונה יהב

2. חבר-הכנסת יוסף ביילין                                  בג"ץ 2534/97

1. חבר-הכנסת יוסי שריד

2. חבר-הכנסת אמנון רובינשטיין

3. חבר-הכנסת רן כהן

4. חברת-הכנסת ענת מאור

5. חברת-הכנסת נעמי חזן                                   בג"ץ 2535/97

חבר-הכנסת אופיר פינס                                      בג"ץ 2541/97

נגד

1.  פרקליטת המדינה

2.  היועץ המשפטי לממשלה

3.  ראש-ממשלת ישראל

4.  שר המשפטים

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[15.6.1997]

לפני המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים א' גולדברג,  ת' אור

י' זמיר, ד' דורנר

העתירות מכוונות נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור תיקי חקירה שניהלה המשטרה נגד ראש-הממשלה ושר המשפטים. במסגרת חקירה זו, נחשדו השניים בעבירות של מירמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בקשר להתנהגותם בפרשת מינוי עורך-הדין רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה.

עיקר הדיון סב על האפשרות שהועלתה בחוות-הדעת של פרקליטת המדינה שעליה נסמכה החלטת היועץ המשפטי לממשלה, ושלפיה החלטת ראש-הממשלה למנות את בר-און לתפקיד


--- סוף עמוד  1 ---

נתקבלה על סמך שיקולים פסולים: שאיפה לספק את רצונו של חבר-הכנסת אריה דרעי במינוי, כדי לקדם את ענייניו במשפט פלילי שהתנהל נגדו. לעניין זה נקבע, כי יש חשדות שבבסיס המינוי עמד מניע פסול כאמור, אולם אין הם מגיעים כדי ראיות מספיקות לאישום. זאת, בין היתר, בשל היעדר ראיות מספיקות להוכיח שראש-הממשלה היה מודע לאפשרות קיומו של קשר פסול בין דרעי לבר-און.

בית-המשפט העליון פסק:

א.    (1)   הכלל העולה מסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 הוא, שעל התובע להגיש כתב-אישום מקום שקיימות "ראיות מספיקות לאישום". המחוקק סתם ולא פירש אימתי יש לומר שהראיות אכן מספיקות לאישום (10א – ב).

       (2)   המבחן שראוי שהתובע ינקוט אותו הוא "האפשרות הסבירה להרשעה". היתרון העיקרי של שיטה זו הוא בהקטנת מספר אישומי השווא, תוך הבאה בחשבון של ההשלכות הקשות של הגשת כתב-אישום נגד אדם אשר עשוי לצאת זכאי בדינו (10ה – ו).

       (3)   בבחינת הסתברות ההרשעה על התובע להתחקות גם אחר אופן החלטתו של בית-המשפט במשפט. היינו הסתברות להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על-פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית-המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. על התובע להפעיל את שיקול-דעתו ולהגיש כתב-אישום רק באותם מקרים שבהם הוא משוכנע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו (12ב – ו).

       (4)   המבחן האמור לעניין שיקול-דעתו של התובע בשאלת דיות הראיות יפה הן לשועי ארץ והן לפשוטי עם. נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. החשש בדבר חוסר יציבות פוליטית עקב הגשת כתב-אישום נגד ראש-הממשלה והאפשרות לעיוות רצונו של הבוחר אם יתקיימו בחירות כתוצאה מכך אין בהם כדי לדחות את דין המשפט. ואמנם במקרה דנן, היה עקרון השוויון נר לרגליהם של היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליטת המדינה (13ג – 14ו).

ב.    (1)   כאשר תיק החקירה מורכב מראיות נסיבתיות, הליך הסקתה של מסקנה מפלילה נגד הנאשם הוא מורכב יותר מאשר בתיק המורכב מראיות ישירות. המסקנה המרשיעה מושתתת אז על שלושה שלבים: השלב הראשון מחייב קביעה בדבר אמינות הראיות. השלב השני הוא הסקת מסקנה – המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר – שיש בתשתית הראייתית כדי לסבך את הנאשם בביצוע העבירה. בשלב השלישי עובר הנטל לנאשם לספק הסבר אלטרנטיבי לעובדות שהוכחו. בסופו של יום, ההכרעה בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם יסודה בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות שמציג הנאשם. המסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות צריכה להיות חד-משמעית, במובן זה שהיא ההגיונית היחידה (14ו – 16ה).


--- סוף עמוד  2 ---

(2) כפועל יוצא, החלטתו של תובע בשאלת דיות הראיות לעניין ההחלטה על הגשת כתב-אישום המבוסס על ראיות נסיבתיות מפוצלת להחלטות משנה: האחת, אם הראיות מספיקות לאישום מבחינת מהימנותן; השנייה, אם יש בכוחן להוביל את בית-המשפט למסקנה המפלילה. היה והחליט כי יש להשיב על שתי השאלות בחיוב, כי אז עליו להחליט החלטה שלישית – מהי הסבירות לקבלת הסברו של הנאשם (אם ניתן בחקירה) על-ידי בית-המשפט (16ה – ז).

ג.     (1)   תיק חקירה בעבירה של הפרת אמונים מורכב, דרך-כלל (ולו בחלקו), מראיות נסיבתיות. קיים קושי מעשי לגלות עבירות אלה, וודאי שקיים קושי להוכיחן בראיות ישירות. קושי זה נובע מכך שלאינטרס המשותף של כל המעורבים בעבירה להסוות את המעשה הפלילי מצטרפת העובדה שה"קורבן" בעבירה זו הוא הציבור בכללותו, ולא פרט מסוים. לכך מצטרפת העובדה כי העבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים. כתוצאה מכך מהווה האשמה המוסרית אחד המנגנונים לוויסות היקף התפרסותה של העבירה (17ה – ו).

       (2)   הואיל ומרכז הכובד של העבירה הוא באשמתו המוסרית של הנאשם, יש שלצורך התגבשותה נדרש בית-המשפט להתחקות אחר מניעיו של הנאשם. כאשר הרכיב העובדתי עמום ובית-המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות. ודאי לא שניתן לומר כי בהיעדרן של ראיות ישירות לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה של הפרת אמונים (17ו – 18ג).

ד.    (1)   יש להבחין בין הפעלה של סמכות שלטונית הנגועה בשיקולים זרים, לבין מצב שבו פעולה מכוח שיקולים זרים מגיעה כדי עבירה פלילית של הפרת אמונים (20ד).

       (2)   במקרה דנן, לא ניתן לדחות את הטענה כי מינויו של אדם למשרה רמה כשל היועץ המשפטי לממשלה, מינוי שנעשה כתוצאה מלחצים של אדם הנאשם בפלילים במטרה לקדם את ענייניו, כאשר יוזם המינוי, ראש-הממשלה, מודע (או לפחות עוצם את עיניו) למקור אותם לחצים, מהווה "הפרת אמונים" על-פי החוק הפלילי (20ה).

       (3)   אשר-על-כן, די היה במודעות (או בעצימת עיניים) – לו הוכחה – של ראש-הממשלה לציפייתו של חבר-הכנסת דרעי שהמינוי יסייע לו בהליך הפלילי המתנהל נגדו, כדי לבסס את היסוד הנפשי לצורך העבירה של הפרת אמונים. זאת, ללא כל צורך בהוכחת קיומו של קשר פסול לעניין זה בין חבר-הכנסת דרעי לבין בר-און (20ו – 21א).

ה.    (1)   במקרה דנן, בחנה פרקליטת המדינה ראיות נסיבתיות המצביעות על כך שהמניע למינוי בר-און היה רצונו של חבר-הכנסת דרעי (21ד).

       (2)   על-פי הדרך שבה צריכה הייתה להיבחן שאלת דיות הראיות לצורך החלטה על הגשת כתב-אישום, השאלה הראשונה שיש לשאול היא אם הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שראש-הממשלה מינה את בר-און על-מנת לספק את האינטרס האישי של חבר-הכנסת דרעי כנאשם במשפט פלילי. על שאלה זו השיבה פרקליטת המדינה כי קיים "חשד ממשי" אשר לפיו המניע האמיתי למינוי היה רצונו של דרעי במינוי זה. מדברים אלה ניתן, לכאורה, ללמוד על הכרה בכך שקיימת אפשרות שהתביעה תעבור


--- סוף עמוד  3 ---

בבית-המשפט את משוכת המסכת המסבכת, וכי הנטל להביא הסבר תמים לראיות ירבוץ לפתחו של ראש-הממשלה (25ז – 26ב).

       (3)   השאלה השנייה שהיה על התביעה לשאול היא אם סביר שהסבריו התמימים של ראש-הממשלה למינוי בר-און יתקבלו על דעת בית-המשפט. מדברי פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה עולה, כי הסבריו של ראש-הממשלה לא הניחו את דעתם, וכי אף אם יתקבלו ייוותר סרח עודף של ראיות נסיבתיות ללא הסבר. אולם אף שפרקליטת המדינה מצאה כרסום בהסברי ראש-הממשלה, מסקנתה הייתה כי הראיות "אינן מספיקות להוכחת החשד הממשי הזה במשפט פלילי" (25ז – 26א, 26ב – ו).

ו.     (1)   החלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין העמדה לדין פלילי אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. אחת העילות לביקורת שיפוטית של החלטות אלה היא חוסר סבירות קיצונית (27ז – 28א).

       (2)   עם זאת, בגדרה של עילת הסבירות, חל העיקרון בדבר קיומו של "מיתחם סבירות" לפעולתה של הרשות המוסמכת. תחום פריסתו של מיתחם הסבירות אינו אחיד. היקפו של מיתחם הסבירות תלוי, בין היתר, באופיו של הגוף שהחלטתו עומדת לביקורת בית-המשפט ולמעמדו החוקתי (28א – 30א).

       (3)   מבחינה זו, מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, כמי שעומד בראש התביעה הכללית, הוא מיוחד. בפרט, ההחלטה, אם יש בעניין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין, מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה על-פי חוק. ההכרעה בשאלת קיום הסיכוי הסביר להרשעה בדין היא שאלה מובהקת של הערכה, עובדתית ומשפטית. בהפעילו את שיקול-דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, על מקצועיות ועל ניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו (30ב – 31ו).

       (4)   המסקנה היא, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. כפועל יוצא מכך, נטייתו של בית-המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר, וקטנה בהיקפה מהנטייה להתערב בהחלטותיהן של רשויות לא מעטות אחרות (31ז – 32ב).

ז.     (1)   במקרה דנן, החלטת היועץ המשפטי לממשלה נתקבלה לאחר עריכת בדיקה מעמיקה ועניינית של חומר הראיות, והשקעת עבודה רבה בניתוחו ובעיבודו. מסקנתם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה הייתה כי על סמך הראיות הנסיבתיות שבחומר החקירה, יקשה מאוד להוכיח במידת הוודאות המספקת במשפט פלילי את העובדות הנדרשות לצורך הרשעה (32ה – 33ב).

       (2)   ייתכן שעל-פי חומר ראיות זה ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת, אשר הייתה מצדיקה הגשת כתב-אישום נגד ראש-הממשלה. ההערכה של סיכויי ההרשעה על-פי חומר זה אינה קלה ואינה חד-משמעית. אולם ההחלטה בעניין זה, כמו גם האחריות


--- סוף עמוד  4 ---

לה, היא של היועץ המשפטי לממשלה. הואיל והחלטתו נופלת במיתחם הסבירות, די בכך כדי שבית-המשפט ימנע מלהתערב בה (33ג – ד).

       (3)   (אליבא דשופט א' גולדברג): רק טעות מהותית, ברורה ומשמעותית בשקילת הראיות היא בגדר חוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות של בג"ץ בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין מן הטעם הנעוץ בדיות הראיות. למעשה, אין בכלל האמור סטייה מהיקף התערבותו של בג"ץ בהחלטה של כל רשות מינהלית אחרת. יש שההכרעה אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני אינה קלה. אולם כל עוד מצויה סבירות ההחלטה ב"תחום האפור" לא יתערב בית-המשפט בהחלטה (24ה – ו, 25ה).

       (4)   (אליבא דשופט א' גולדברג): במקרה דנן, החלטת היועץ המשפטי לממשלה ועמדת פרקליטת המדינה בכל הנוגע לראש-הממשלה מצויות ב"תחום האפור". אף שלדעת פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מביאות הראיות הנסיבתיות לחשד ממשי כי המניע האמיתי למינויו של בר-און היה פסול, לא הספיקה, לדעתם, עצמת כלל הראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה חד-משמעית, שהיא גם המסקנה ההגיונית היחידה, בדבר מניע פסול. ניתן לחלוק על מסקנה זו וניתן אף להגיע למסקנה אחרת, אולם לא ניתן לומר כי היא חורגת ממיתחם הסבירות באופן קיצוני (25ו, 26ו – 27א).

ח.    אשר לשר המשפטים, לא נשמעה כל טענה נגד מסקנתם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה שלפיה תמיכתו במועמדותו של בר-און הייתה מטעמיו שלו וכי התנהגותו אינה מגיעה כדי עבירה פלילית. על-כן יש לדחות את העתירות בעניינו (27ב – ג).

ט.    (דעת מיעוט – השופטת ד' דורנר):

       (1)   הכרעה בדבר דיות הראיות בנושא של העמדה לדין כוללת שני פראמטרים. במסגרת הפראמטר האחד נבדק אם קיימות ראיות לכאורה, כמשמעותן בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], המספיקות להעביר את נטל הראיה על הנאשם. לעניין זה די בראיות דלות ובסיסיות שאינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר החקירה מצויות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או אף סותרות אותן. הפראמטר השני עניינו בהערכתם של סיכויי ההרשעה, והוא מצוי בתחום שיקול-הדעת של התביעה (34ז – 35ג).

       (2)   עם זאת, לקיום ראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 השלכה גם על סיכויי ההרשעה. ההעברה של נטל הראיה על הנאשם מציבה בפניו את הברירה למסור עדות ולהעמיד את גירסתו במבחן החקירה הנגדית, או לבחור בזכות השתיקה שמשמעותה חיזוק ראיות התביעה או סיוע להן. העברת נטל הראיה לנאשם עשויה אפוא להגביר את סיכויי הרשעתו (35ג – ד).

       (3)   הרף הראייתי הגבוה ביותר האפשרי לשם החלטה בדבר הגשת כתב-אישום אינו יכול לעלות על הרף שנקבע לעניין דיות הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים. זאת בעיקר משום שהפגיעה שבמעצר עד תום ההליכים חמורה במידה רבה מן הפגיעה שבהגשת


--- סוף עמוד  5 ---

כתב-אישום גרידא, וממילא מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הגשת כתב-אישום קטנה יותר (35ה – ו, 36ד – ה).

       (4)   (בעקבות בש"פ 8087/95 [6]): העצמה של חומר הראיות, הנדרשת לצורך מעצר עד תום הליכי המשפט, באה לידי ביטוי בדרישה לסיכוי סביר להרשעה. אך לעניין זה, אין להתחשב בספק העולה מחומר הראיות, ואפילו ספק סביר הוא. קיומו של ספק סביר בחומר הראיות אינו שולל מהן את אופיין הלכאורי (35ז – 36ג, 36ה).

       (5)   במקרה דנן, אף שעמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שחומר הראיות בעניינו של ראש-הממשלה נבחן על יסוד אמת-המידה הרגילה המקובלת בכל תיק פלילי, מנימוקיו עולה כי הוא טעה בהחלת המבחן, וכי חומר הראיות נבחן למעשה על-פי רף גבוה יותר (36ה – ו).

       (6)   בחומר הראיות מצויה עדות מרכזית (היא עדותו של עורך-הדין דן אבי יצחק) שדי במשקלה הסגולי כדי להצדיק הגשת כתב-אישום כנגד ראש-הממשלה. אכן, מחומר הראיות גם עולה ספק לכאורי, אך אין מקום להתחשב בו לצורך ההחלטה לגבי הגשת כתב-אישום (36ז – 37ז).

       (7)   לנוכח חשיבות העניין הנדון, ולנוכח השיקולים המורכבים הנוגעים להתערבות בית-המשפט בשיקול-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה במקרה מעין זה, יש מקום להוצאת צו-על-תנאי בעתירה בעניין ראש-הממשלה (38א – ה).

חקיקה ראשית שאוזכרה:

         חוק העונשין, תשל"ז-1977, סעיפים 34כב, 284.

         חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, סעיפים 62, 62(א),
158, 162.

         חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, סעיף 21(ב).

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1]       בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד לה(1) 421.

[2]       בג"ץ 3425/94, 3637, 4456 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח',
פ"ד נ
(4) 1.

[3]       דנג"ץ 4742/93, 4757, 4772, 4782 פרייברג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מז(5) 359.

[4]       בג"ץ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד לז(4) 216.

[5]       בג"ץ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מו(5) 423.

[6]       בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133.


--- סוף עמוד  6 ---

[7]       בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר ואח', פ"ד כג(1) 693.

[8]       בג"ץ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מד(2) 485.

[9]       בג"ץ 3094/93, 4319, 4478, בשג"ץ 4409/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(5) 404.

[10]     ע"פ 524/77, 584, 653, 701 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682.

[11]     ע"פ 493/82 חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 645.

[12]     ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

[13]     ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 565.

[14]     ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 610.

[15]     ע"פ 401/72 ויטפילד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 813.

[16]     בג"ץ 6781/96 אולמרט, ח"כ נ' היועץ המשפט לממשלה, פ"ד נ(4) 793.

[17]     בג"ץ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מג(4) 356.

[18]     בג"ץ 806/90, בשג"ץ 3755/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח',
פ"ד מד
(4) 797.

[19]     בג"ץ 953/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים ואח', פ"ד מה(4) 683.

[20]     בג"ץ 297/82 ברגר ואח' נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29.

[21]     בג"ץ 910/86 רסלר ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441.

[22]     בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור ואח',
פ"ד מח
(2) 1.

[23]     בג"ץ 428/86, 429, 431, 446, 448, 463, בשג"ץ 320/86 ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מ(3) 505.

[24]     בג"ץ 2624/97, 2827, 2830 רונאל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'; שגב נ' ממשלת ישראל ואח'; סעדיה נ' ראש ממשלת ישראל ואח', פ"ד נא(3) 71.

[25]     ע"א 5320/90 א. צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך,
פ"ד מו
(2) 818.

[26]     בג"ץ 1843/93 פינחסי נ' כנסת ישראל ואח', פ"ד מט(1) 661.

[27]     בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש-הממשלה ושר הדתות ואח', פ"ד מז(5) 485.

[28]     בג"ץ 6009/94 שפרן ואח' נ' התובע הצבאי הראשי ואח', פ"ד מח(5) 573.

[29]     בג"ץ 653/94 יהודה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (לא פורסם).


--- סוף עמוד  7 ---

[30]     ע"פ 26/49 היועץ המשפטי נ' חמדאן, פ"ד ב 837.

[31]     ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי וערעור נגדי, פ"ד ד 504.

[32]     ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח', פ"ד לב(1) 170.

[33]     ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757.

ספרים ישראליים שאוזכרו:

[34]     ר' גביזון שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פלילים ולחדשם (תשנ"א).

[35]     א' ברק שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז).

מאמרים ישראליים שאוזכרו:

[36]     מ' קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" פלילים ה (תשנ"ו-תשנ"ז) 173.

[37]     מ' קרמניצר "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית" משפטים יג (תשמ"ג-תשמ"ד) 275.

[38]     ר' גביזון "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות" פלילים ה (תשנ"ו-תשנ"ז) 27.

[39]     י' זמיר "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א (תשנ"ב-תשנ"ג) 295.

שונות:

[40]     "דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (י' זמיר עורך, תשנ"ג) 421.

עתירות למתן צו-על-תנאי. העתירות בעניינו של שר המשפטים נדחו. העתירות בעניינו של ראש-הממשלה נדחו ברוב דעות כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' דורנר.

ראובן חן, רשף חן – בשם העותרים בבג"ץ 2534/97;

דפנה הולץ-לכנר, אביגדור פלדמן – בשם העותרים בבג"ץ 2535/97;

עוזי עצמון – בשם העותר בבג"ץ 2541/97;

עוזי פוגלמן, מנהל מחלקת בגצ"ים בפרקליטות המדינה; שי ניצן, בכיר א לפרקליטת המדינה וממונה על עניינים ביטחוניים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים 1-2.



--- סוף עמוד  8 ---

פסק-דין

השופט א' גולדברג

1.      כתבה ששודרה במהדורת החדשות של הערוץ הראשון, העלתה חשדות למעשים פליליים הכרוכים במינויו של עורך-דין רוני בר-און (להלן – בר-און), ליועץ המשפטי לממשלה. כתבה זו הביאה לפתיחת חקירה משטרתית נגד כל המעורבים בפרשת המינוי.

ביום 18.4.1997 החליט היועץ המשפטי לממשלה (מר אליקים רובינשטיין) לאמץ את עמדתה של פרקליטת המדינה (גב' עדנה ארבל), אשר הייתה, בין היתר, לסגור את תיקי החקירה שנפתחו נגד ראש-הממשלה, מר בנימין נתניהו, ונגד שר המשפטים, מר צחי הנגבי, מחוסר ראיות מספיקות נגדם. זאת על אף המלצתה של המשטרה להגיש כתב-אישום נגד ראש-הממשלה (בכפוף לחקירתו פעם נוספת), וכן נגד שר המשפטים בעבירה של מירמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. גם בין צוות הפרקליטים בפרקליטות המדינה נפלו חילוקי דעות, בכל הנוגע לעמדה שעל הפרקליטות לנקוט, כשלדעת חלקם (בדעת מיעוט) מצדיקות הראיות הגשת כתבי-אישום נגד ראש-הממשלה ושר המשפטים.

2.      החלטת היועץ המשפטי לממשלה הביאה להגשת שלוש העתירות שלפנינו. המבוקש בבג"ץ 2534/97 הוא כי היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה יראו טעם מדוע לא יועמדו ראש-הממשלה ושר המשפטים לדין, בהתאם להמלצת המשטרה; זו גם בקשתם של העותרים בבג"ץ 2535/97, אשר הוסיפו בקשה כי נצהיר כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה "לוקה באי סבירות קיצונית ולפיכך דינה להתבטל"; ואילו לעותר בבג"ץ 2541/97 שלוש בקשות: האחת, מופנית אל היועץ המשפטי לממשלה ליתן טעם מדוע לא יגיש כתב-אישום נגד ראש-הממשלה. השנייה, מופנית אל ראש-הממשלה עצמו, ליתן טעם מדוע לא יתפטר מתפקידו כראש-ממשלה. הבקשה השלישית, שהיא חלופית לקודמותיה, היא כי תיק החקירה יוחזר למשטרת ישראל להשלמת חקירתו של ראש-הממשלה, או כי נצהיר שסגירת תיק החקירה נגד ראש-הממשלה הייתה שגויה.

שמענו את שלוש העתירות כאחת.

3.      השאלות המתעוררות בעתירות הנדונות מתמקדות בדיות הראיות שאספה המשטרה בחקירתה. לפיכך, מן הראוי שתתלבן תחילה השאלה העקרונית מה הם


--- סוף עמוד  9 ---

שיקוליו של תובע טרם שהוא מחליט על העמדת פלוני לדין, כשהשיקול של ה"ענין לציבור" שבהעמדה לדין ברור ומובן מאליו (כבענייננו).

סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע:

"ראה התובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור...".

הכלל העולה מסעיף זה הוא שאם "הראיות מספיקות לאישום" – יוגש כתב-אישום. החריג להעמדה לדין יחול רק אם "אין במשפט ענין לציבור". אולם סתם המחוקק ולא פירש מהי אבן-הבוחן ל"ראיות מספיקות לאישום", ומתי יש לומר שהראיות אכן מספיקות לאישום.

בהנחיות ה-Director of Public Prosecution באנגליה מצויה כיום הדרישה ל"סיכוי מציאותי להרשעה" (a realistic prospect of a conviction). דרישה זו החליפה דרישה קודמת של "סיכוי סביר להרשעה". על התובע באנגליה לבחון את כל הנתונים שבתיק החקירה, לרבות טענות ההגנה של הנאשם, ואף לבחון את מהימנות הראיות שבכוונתו להגיש לבית-המשפט (ר' גביזון שיקול-דעת מינהלי באכיפת החוק: הסמכות לעכב הליכים פלילים ולחדשם [34], בעמ' 175).

נראה, כי התפיסה השלטת בארצות-הברית לגבי רף הראיות הנדרש לצורך הגשת כתב-אישום, דומה במהותה למבחן האנגלי, ובעיקרו מבוסס הרף על אפשרות או ציפייה סבירה של הרשעה בבית-המשפט (גביזון, שם, בעמ' 184-186).

4.      מהו המבחן שראוי כי ינקוט אותו התובע הישראלי?

היתרון העיקרי של שיטת "האפשרות הסבירה להרשעה" היא בהקטנת מספר אישומי השווא. ואף אם בעצם ההעמדה לדין לא נפגעות זכויות היסוד של הנאשם, שומה על רשויות התביעה לנקוט משנה זהירות, טרם שהן מחליטות על העמדה לדין. העמדת אדם לדין אינה דבר של מה בכך, והשלכותיה קשות, אף אם בסופו של דבר יוצא הוא זכאי בדינו. והדברים ידועים. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" גם עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של המשפט המינהלי, שהרלוונטי שבהם לענייננו הוא חובתה של הרשות המינהלית להעמיד לנגד עיניה, בעת גיבוש החלטתה, את כל השיקולים הנוגעים לעניין (בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח' [1]). דינו של תובע אינו שונה בנדון זה מחובתה של כל רשות מינהלית אחרת, ואין כל הצדקה לראות בו חריג לכלל. גישת "האפשרות הסבירה להרשעה" מעניקה לתובע שיקול-דעת


--- סוף עמוד  10 ---

ראוי גם בחיזוי תוצאות המשפט, אם יוגש כתב-אישום, שהוא אחד מן השיקולים הנוגעים לעניין. שכן, יש בו, כאמור, לצמצם את מספר אישומי השווא.

הגישה המצדדת ברלוונטיות של שקילת סיכויי ההרשעה אף עולה מן הפסיקה. כך מוצאים אנו בבג"ץ 3425/94, 3637, 4456 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [2], בעמ' 10:

"חזקה על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות, כי החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי. ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב-אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על-פי החומר שברשותו מועטים המה...".

ובדנג"ץ 4742/93, 4757, 4772, 4782 פרייברג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [3] אמר השופט אור, בעמ' 367:

"...במסגרת שיקוליו, היועץ המשפטי רשאי לשקול גם את סיכויי הרשעתו של מי שנגדו יוגש כתב-אישום. אם הסיכוי לכך קלוש, הוא רשאי לשקול ולהחליט שאין טעם בהפעלת מנגנון התביעה ובהגשת כתב-אישום לבית המשפט".

ובהמשך, בעמ' 368:

"כך, למשל, ייתכן מקרה שבחומר הראיות שבידי התביעה תימצא ראיה שיש בה לכאורה להפליל חשוד, אך כשבוחנים את מכלול הראיות כולו, ניתן בנקל להגיע למסקנה שהראיה היא מפוקפקת והסיכוי להרשעה הוא אפסי. במקרה כזה, רשאי היועץ המשפטי לשקול ולהחליט שהפעלת מנגנון התביעה והעסקת בית המשפט על-ידי הגשת כתב-אישום אינם רצויים ואינם ראויים".

עמדה דומה בוטאה גם בעבר היותר רחוק, מפי הנשיא י' כהן:

"כשדיבר המחוקק בסעיף 62 על 'ראיות מספיקות לאישום אדם פלוני' המצויות בחומר החקירה, הוא התכוון בעליל לקיומו של חומר ראיות, אשר יכול להביא להרשעתו של אדם בעבירה מסוימת. יתר-על-כן, אפילו אם העובדות שבחומר שלפני התובע מגלות עבירה, אין להעמיד אדם לדין, אם על-פי החומר ברור לתובע שהנאשם יזוכה, כגון, אם העבירה התיישנה או


--- סוף עמוד  11 ---

אם עומדת לנאשם ההגנה שזוכה כבר פעם מהעבירה" (בג"ץ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [4], בעמ' 222-223).

(כן ראה בג"ץ 3846/91 מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [5], בעמ' 436).

5.      בכך לא הגענו לסוף הדרך. ההכרה בכך שבקביעת רף הראיות, יש בידי התובע לבחון את סבירות ההרשעה, עדיין איננה אומרת מתי יש לקבוע שאפשרות ההרשעה היא "סבירה".

עצם בחינת הסתברות ההרשעה פירושה התחקות גם אחר אופן החלטתו של בית-המשפט במשפט. היינו, הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על-פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית-המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה.

כדי לתאר מצב שבו, למרות קיומן של ראיות לכאורה, מוצדקת החלטת היועץ המשפטי לממשלה להימנע מהגשת כתב-אישום, נקטו פסקי-הדין שהבאנו לעיל את המילים: "סיכויי הרשעה מועטים", "סיכוי קלוש להרשעה", "סיכוי אפסי להרשעה", וכן ש"ברור לתובע שהנאשם יזוכה".

אולם איני סבור כי הימנעות מהגשת כתב-אישום מוצדקת רק באותם מקרים קיצוניים. ייתכנו אף מצבים פחות קיצוניים שבהם אין לחייב תובע להגיש כתב-אישום, בניגוד להערכתו כי הנאשם יזוכה. הגשת כתב-אישום, אף שהתובע עצמו מעריך כי רב הסיכוי שהנאשם יזוכה על הסיכוי שיורשע בדין, איננה מצב תקין ורצוי. תוצאותיו של ההליך הפלילי, גם אם אינו מסתיים בהרשעה, גורליות מכדי שייעשה "ניסוי" בהגשת כתב-אישום.

6.      על-כן, סבורני כי כתב-אישום אמור להיות מוגש באותם מקרים שבהם משוכנע התובע כי קיים סיכוי סביר להרשעה. בכך מתקיים איזון ראוי בין הערכים שביסוד מטרותיו של המשפט הפלילי, לבין הערך של מניעת פגיעה שאינה הכרחית בחשוד ובמשפחתו.

את המסקנה כי קיים סיכוי סביר להרשעה, בידי התובע לקבל על-פי בחינה כפולה של חומר הראיות הגולמי והערכת סיכויי ההרשעה על-פיו. כפי שציין הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל (להלן – פרשת זאדה [6]), בעמ' 146:

"'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או חפותו


--- סוף עמוד  12 ---

של נאשם... 'ראיה לכאורה' היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי".

והדברים שנאמרו בהמשך לגבי שיקולו של השופט בדונו בבקשה למעצר עד תום ההליכים יפים בהתאמה גם לגבי תובע:

"בית המשפט בוחן את השאלה אם מתוך מכלול חומר החקירה ניתן יהיה לשלוף בסוף ההליך השיפוטי תשתית עובדתית מרשיעה... מכל אלה יוצר לעצמו בית המשפט תמונה כוללת באשר לפוטנציאל הראייתי הטמון בחומר החקירה, כלומר, אם קיים סיכוי סביר שמחומר חקירה זה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם..." (שם, בעמ' 148-149).

7.      כל שאמרנו יפה הן לשועי ארץ והן לפשוטי עם. נקודת המוצא העקרונית היא שכל האזרחים שווים בפני החוק. שוויון הכול בפני החוק הוא כלל בל יעבור בשיטתנו המשפטית. עקרון השוויון "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר ואח' [7], בעמ' 698).

לעניין זה התייחס השופט ברק בבג"ץ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [8], בעמ' 512:

"הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו, קשה היא למשטר הדמוקרטי. קושי זה הוא משולש: ראשית, שימוש מפלה בכוח התביעה פוגע בהנחות שביסוד הענקת שיקול-דעת לתובע; שנית, הפליה בהגשת אישומים פוגעת באמון שהציבור רוחש לרשויות התביעה בפרט ולרשויות שלטון בכלל, ובכך מכרסמת בעבותות, המקשרים את בני החברה; שלישית, הפעלה לא שוויונית של כוח התביעה פוגעת בכוח המרתיע של המשפט הפלילי".

והנשיא שמגר הוסיף (שם, בעמ' 530):

"הסמכות להחליט על היעדר עניין לציבור צריכה להיות מופעלת על-פי עקרונות פעולה, המביאים בחשבון את האינטרס הכללי, שתקוים מדיניות סבירה והוגנת בלי העדפות או הפליות לרעה. על המדיניות האמורה לנטוע בלבו של הציבור אמון בכך –

(א)   שכולם שווים בפני החוק;

        ...


--- סוף עמוד  13 ---

תחושה של היעדר שוויון בהפעלת החוק חותרת תחת האמון שהציבור רוחש לרשויות המשפט".

ודוק: אי-שוויון בפני החוק אין משמעו רק הפליה לטובה, והפליה לרעה אף היא במשמע, ומובן הוא כי השוויון נפגע גם כשמופעל כנגד אישי ציבור קריטריון מחמיר יותר בבדיקת קיומן של ראיות מספיקות לאישום. כדבריו של פרופ' קרמניצר:

"ראוי לדעת שהציבור נוטה לחשוד שאין נוהגים בחשודים שהם בני-מעלה או בני-טובים כפי שנוהגים בסתם חשודים של 'עמך'. אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא נכס חשוב שלה. עם זאת, אין להפלות לרעה בני-מעלה בשל השיקול של 'מה יגידו'. אך יש להקפיד הקפדה יתרה שאכן לא יופלו לטובה (לאו דווקא מתוך רצון להפלותם, אלא כתוצאה לא-מכוונת של הטיפול המערכתי) ושאמת-המידה השוויונית הנוהגת בפועל תוצג לעיני כל באורח ברור ומשכנע" (מ' קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" [36], בעמ' 186).

8.      בבג"ץ 3094/93, 4319, 4478, בשג"ץ 4409/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' [9] לא הסכים בית-המשפט לקבל את הטענה כי יש בכוחו של האינטרס ליציבות הממשלה והקואליציה כדי להשפיע על אופן הפעלת סמכותו של ראש-הממשלה לפטר שר. זאת בעיקר נוכח המשקל הנכבד אשר יש לתת לאמון הציבור בשלטון. הוא הדין בחשש בדבר חוסר יציבות פוליטית עקב הגשת כתב-אישום נגד ראש-הממשלה, ובאפשרות לעיוות רצונו של הבוחר אם יתקיימו בחירות כתוצאה מהעמדתו של ראש-הממשלה לדין, כשהאישום יהיה נושא במערכת הבחירות, שאין בהם לדחות את דין המשפט.

לא למותר לציין כי העיקרון שכולם שווים בפני החוק, היה נר לרגליהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, כעולה מן הכתובים ומדבריו של עורך-הדין ניצן, בא-כוחם המלומד של המשיבים.

9.      עמדנו למעלה על משמעות התיבות "ראיות מספיקות לאישום" שבסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. אולם עד שנבוא לבחינת הראיות שבתיק הנדון, כפי שהן עולות מחוות-דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מן הראוי שנעמוד על ייחוד הבחינה של דיות הראיות על-ידי התביעה, שעה שתיק החקירה מבוסס על ראיות נסיבתיות. שכן, הראיות בענייננו הן רובן ככולן ראיות מסוג זה.


--- סוף עמוד  14 ---

10.    כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן הראייתי של ראיות ישירות, ועל אלה כאלה ניתן להשתית הרשעה בפלילים. עם זאת הליך הסקת המסקנה המפלילה מראיות נסיבתיות מורכב יותר. המסקנה המרשיעה מושתתת אז על שלושה שלבים: ראשית, קביעה שכל ראיה בפני עצמה הוכחה, וניתן להשתית עליה מימצא עובדתי. בשלב השני מגיע בית-המשפט להיסק לוגי, ועל-פיו קמה הנחה כי מסכת הראיות מסבכת את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. בשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להביא ראיה או לספק הסבר "תמים" השוללים את ההנחה. הצליח בכך – הרי הוא מזוכה, ולא – הוא מורשע.

השלב הראשון – בדומה להרשעה על סמך ראיות ישירות – מחייב קביעה בדבר אמינות הראיות. לצורך קביעה זו הובנו בהליך השיפוטי מנגנונים אחדים, ובהם החקירה הראשית והנגדית של עדים, ובנוסף לכך יש בידי בית-המשפט להתרשם ישירות מן העדים, ובכללם הנאשם.

השלב השני הוא הסקת מסקנה מפלילה על יסוד המימצאים שנקבעו. מסקנה זו היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, המבוססת על ניסיון החיים ועל השכל הישר. בעניין זה חשוב לציין כי "אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם... המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (ע"פ 524/77, 584, 653, 701 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 685-686).

אם יש בתשתית הראייתית כדי לסבך את הנאשם בביצוע העבירה המיוחסת לו, כי אז עובר לשכמו הנטל לספק הסבר אלטרנטיבי לעובדות שהוכחו. תמציתו של השלב השלישי הוא אפוא בבדיקה אם הסברו של הנאשם מכרסם בהנחה המפלילה שקמה בשלב השני. על מהלך זה עמד השופט טירקל בע"פ 493/82 חמו נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 651:

"כפי שאמרתי למעלה יוצרת מסכת זאת של עובדות ראיה לכאורה, כי המערער הוא שעשה את המעשה, כמסקנה סבירה לפי פשוטם של דברים. ראיה לכאורה זאת מטילה על כתפיו את החובה להביא ראיה או להמציא הסבר מתקבל על הדעת, שיש בהם כדי לבטל את כוחה המרשיע או שיש בהם, למצער, כדי להתיש את כוחה על-ידי הטלת ספק סביר. וכידוע, בהעדר אמון בהסברו של הנאשם או בהעדר היגיון בתיזה התיאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס הדרוש ליצירתו של ספק כזה".


--- סוף עמוד  15 ---

ההסבר הנדרש מן הנאשם כונה על-ידי הנשיא שמגר "הציר סביבו סובבת המתודיקה של ההרשעה באמצעות ראיות נסיבתיות". לדבריו:

"התביעה מבקשת להציג את התיזה לפיה החשוד ביצע את הרצח ומביאה ראיותיה לכך. החשוד מציג את האנטי-תיזה, ומביא ראיותיו לכך. בית המשפט מעמת את התיזה עם האנטי-תיזה, ובוחן על דרך האלימנציה, האם מכלול הראיות הנסיבתיות שולל, מעבר לספק סביר, קבלת גירסתו של החשוד. בחינת הראיות הנסיבתיות נעשית כמכלול בהתאם לנסיון החיים והשכל הישר, שכן תמיד תיתכן ראיה אשר כשהיא לעצמה אין בה מאומה, אך כאשר היא מצטרפת לפסיפס הראיות הכולל עולה תמונת האירוע ומצטיירת באופן אשר אינו משאיר מקום לספקות סבירים..." (מתוך ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל [12], פיסקה 16).

(ולעניין זה ראה גם ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל [13]).

בסופו של יום, ההכרעה בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם יסודה בבחירה בין הפרשנות שמציגה התביעה לעובדות ובין הפרשנות שמציג הנאשם. כלל הברירה קבוע בסעיף 34כב לחוק העונשין, אשר לפיו "לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר". מסעיף זה עולה שהמסקנה המפלילה מן הראיות הנסיבתיות חייבת להיות חד-משמעית, במובן זה שהיא ההגיונית היחידה. כלומר, הראיות צריכות להיות שלובות זו בזו "כמו אותה רשת הדייגים, שהדג לא יוכל להימלט ממנה, אם היא אמנם שלמה ואין בה פרץ" (ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל [14], בעמ' 612 וראה ע"פ 401/72 ויטפילד ואח' נ' מדינת ישראל [15], בעמ' 823). קיומה של מסקנה נוספת, שאיננה רחוקה ודמיונית, די בה כדי להקים ספק סביר, המספיק לזיכוי הנאשם.

11.    כאן אנו מגיעים לשאלה כיצד משפיעה – אם בכלל – ההבחנה בין שלושת השלבים בדיון שבבית-המשפט על שיקוליו של התובע אם להגיש כתב-אישום המבוסס על ראיות נסיבתיות. פועל יוצא מן הפיצול לשלבים עליהם עמדנו, כי גם החלטתו של התובע בשאלת דיות הראיות תהא מפוצלת להחלטות משנה: האחת, אם הראיות מספיקות לאישום מבחינת מהימנותן; השנייה, אם יש בכוחן להוביל את בית-המשפט למסקנה המפלילה. היה והחליט כי יש להשיב על שתי השאלות בחיוב, כי אז עליו להחליט החלטה שלישית, מהי הסבירות לקבלת הסברו של הנאשם (אם ניתנה בחקירה) על-ידי בית-המשפט.

ככל שהדברים נוגעים לשלב הראשון, אין מבחינת התובע הנדרש להחליט אם להגיש כתב-אישום, כל הבדל בין תיק שבו הראיות ישירות לבין תיק שבו הראיות הן


--- סוף עמוד  16 ---

נסיבתיות. בשני המקרים מצויה בידו ראיה "גולמית" הצריכה לעבור את כור ההיתוך השיפוטי כדי לקבוע את מידת מהימנותה. הערכתו של התובע כיצד יתרשם בית-המשפט מהעדים הינה לרוב בתנאים של אי-ודאות, ולא ניתן לאמץ אמת-מידה נוקשה להערכה זו.

לכאורה, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בשלב השני. כלי העזר המרכזי המצוי באמתחתו של בית-המשפט, הלא הוא ניסיון החיים והשכל הישר, מצוי גם בידי התובע. בכך מצטמצם הפער שבין ההליך השיפוטי לבין הליך העמדה לדין, ופוחתים תנאי אי-הוודאות שבהם נדרש התובע להחליט אם להעמיד לדין. היה מקום לומר כי עקב כך ראוי לצמצם את מרחב הטעות המוקנה לתובע, בדרך של העלאת הרף לדיות הראיות. ולא היא. מרכז הכובד בהרשעה על סמך ראיות נסיבתיות הוא בשלב השלישי. מכאן, שמבחינתו של התובע הסברו של הנאשם (אם נתן הסבר בחקירתו), אף הוא בגדר ראיה "גולמית", הצריכה לעבור את מבחנו של בית-המשפט. על-כן, אמת-המידה העקרונית בתיק המורכב מראיות נסיבתיות אינה שונה, מזו שבתיק המבוסס על ראיות ישירות. יישומה המעשי של אמת-מידה זו בתיק המורכב מראיות נסיבתיות הוא שלהערכת התובע סביר הוא שבית-המשפט ידחה את הסבר הנאשם.

12.    משפירשנו כללית את נושא הגשת כתב-אישום על סמך ראיות נסיבתיות, יש מקום לבחון את מאפייניה המיוחדים של העבירה שמדובר בה, הפרת האמונים, שבסעיף 284 לחוק העונשין.

תיק חקירה בעבירה של הפרת אמונים מורכב, דרך-כלל (ולו בחלקו), מראיות נסיבתיות. קיים קושי מעשי לגלות עבירות אלה, ובוודאי שקיים קושי להוכיחן בראיות ישירות. קושי זה נובע מכך שלאינטרס המשותף של כל המעורבים בעבירה להסוות את המעשה הפלילי מצטרפת העובדה שה"קורבן" בעבירה זו הוא הציבור בכללותו, ולא פרט מסוים. לכך מצטרפת העובדה כי העבירה של הפרת אמונים היא עבירת מסגרת, אשר יסודותיה העובדתיים אינם מוגדרים דיים. כתוצאה מכך מהווה האשמה המוסרית אחד המנגנונים לוויסות היקף התפרסותה של העבירה. הואיל ומרכז הכובד של העבירה הוא באשמתו המוסרית של הנאשם, יש שלצורך התגבשותה נדרש בית-המשפט להתחקות אחר מניעיו של הנאשם. בכך נבדלת עבירת הפרת אמונים, שבה יש שמניעיו של הנאשם מהווים חלק מהגדרתה, מעבירות מחשבה פלילית רגילה, אשר בהן המניע אינו חלק מיסודותיהן (אלא רק שיקול בגזירת-הדין). על היחס בין עמימות היסוד העובדתי למורכבות היסוד הנפשי בהקשר המיוחד של עבירת הפרת אמונים, עמד פרופ' קרמניצר, באומרו:


--- סוף עמוד  17 ---

"האלטרנטיבה של 'הפרת אמונים' היא בלתי מוגדרת באורח ספציפי מבחינה אובייקטיבית, בניגוד למה שנדרש ככלל בתחום דיני העונשין. יש טעם אפוא בדרישת מודעות של העושה את אופייה הפסול של התנהגותו כדי להצדיק הטלת אחריות פלילית, נוכח החסר או הפגם שביסוד האובייקטיבי של העבירה" (מ' קרמניצר "על העבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית" [37], בעמ' 284).

הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות לבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש שבית-המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. כאשר הרכיב ההתנהגותי עמום, ובית-המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, אזי גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות. אולם בוודאי שלא ניתן לומר כי בהיעדרן של ראיות ישירות לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה של הפרת אמונים.

13.    מכאן לענייננו, ותחילה הערה. משהחלטנו* (בניגוד לדעתי שאותה הבהרתי בהחלטה שניתנה בנפרד) לדחות את בקשותיהם של העותרים לגלות את הדוח המסכם של המשטרה ואת "דעת המיעוט" בפרקליטות כי דיות הראיות מספקת כדי להגיש כתב-אישום נגד ראש-הממשלה, עלינו לצאת מנקודת המוצא כי בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בא לידי מיצוי חומר החקירה כולו. אין לנו אלא את שעינינו קוראות במסמכים האמורים, ועל-פי תשתית ראייתית זו עלינו לנתח את המסקנות שנקבעו בהם.

14.    בחוות-דעתה מציינת פרקליטת המדינה (בעמ' 15) כי:

"שני מוקדים לפרשה: האחד, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מעו"ד בר-און, בין באופן ישיר בין באופן עקיף, כי ייטיב עמו בענייניו הפליליים, אם יתמנה לתפקיד. האחר, הטענה בדבר ההבטחה שקיבל חבר הכנסת דרעי מראש הממשלה, כי עו"ד בר-און אכן ימונה לתפקיד, מתוך ידיעה ברורה כי דרישתו של דרעי מכוונת כל כולה לסיפוק ענייניו כנאשם בפלילים, והטענה בדבר הלחצים שהפעיל דרעי על ראש הממשלה כדי להבטיח את המינוי. בחינת מעורבותו של כל אחד מן החשודים צריכה להתייחס, איפוא, לשני מוקדים אלה".


--- סוף עמוד  18 ---

בהמשך חוות-הדעת (בעמ' 19) אומרת פרקליטת המדינה:

"בבואנו לבחון אם מחומר הראיות שנאסף עולים חשדות פליליים נגד ראש הממשלה בפרשת בר-און, עלינו לבחון שלושה היבטים עיקריים מבחינת חלקו של ראש הממשלה במינוי בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לגבי כל אחד מהם בנפרד, ולגבי כולם ביחד, יש לבחון אם מבססים הם חשד להתנהגות פלילית מצד ראש הממשלה בפרשה. שלושה היבטים אלה הם כדלקמן:

א.     האם החלטת ראש הממשלה למנות את בר-און לתפקיד נתקבלה על בסיס שיקולים פסולים או על בסיס שיקולים לגיטימיים. כבר עתה נציין, כי מובן מאליו שאין בכוונתנו לדון בשאלה אם המינוי היה המינוי הטוב ביותר האפשרי אם לאו, שכן לשאלה זו אין חשיבות לצורך בחינת פליליות ההתנהגות. לא נדון בכך אלא במידה שיש בכך כדי לסייע לברור היסוד הנפשי של ראש הממשלה, שהתלווה לתהליך מינויו של בר-און כיועץ משפטי לממשלה.

ב.     האם הובא לידיעת ראש הממשלה מידע המלמד על פסול שנפל בבר-און ובמועמדותו ואם כך היה, האם צריך היה מידע זה לגרום לעצירת המינוי לחלוטין או לפחות לעיכובו עד לבירור נכונות המידע.

ג.      האם הביא ראש הממשלה לידיעת הממשלה את כל שעליו היה להביא לידיעתה בנוגע למועמדות בר-און לתפקיד היועץ.

להלן נדון בהיבטים אלה על פי סדר האירועים הכרונולוגי. עם זאת נציין, כי ההיבט המרכזי המעלה חשד לפלילים הינו ההיבט השני...".

ההבחנה בין שני ההיבטים הראשונים היא זו: בהיבט הראשון, נבחנה האפשרות שמלכתחילה קידם ראש-הממשלה את מינויו של בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה על בסיס שיקולים פסולים. דהיינו, כי קידום המינוי מתוך שאיפה לספק את רצונו של חבר-הכנסת דרעי תוך מודעות לטיב מניעיו של האחרון, הוא שמהווה הפרת אמונים. בלשונה של פרקליטת המדינה:

"הדעה הסבורה כי יש מקום להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, מעלה את הטענה, כי חומר הראיות מלמד שראש הממשלה פעל לבחירתו של עו"ד בר-און לתפקיד היועץ, בשל דרישה שהפנה אליו חה"כ דרעי, שביקש זאת כדי לקדם את ענייניו כנאשם בפלילים" (עמ' 23).


--- סוף עמוד  19 ---

בהיבט השני נבחנה האפשרות שגם אם המינוי נעשה מטעמים ענייניים, הרי שקידומו – חרף מודעותו של ראש-הממשלה לאפשרות שנרקם קשר פסול בין דרעי ובר-און – הוא שמהווה עבירה. בלשונה של פרקליטת המדינה:

"לכאורה, הובא כאן מידע חמור אודות קשר פסול בין בר-און לדרעי לידיעת ראש הממשלה. על בסיס עדות זו של אבי יצחק, כנדבך מרכזי, הוצע להשתית כתב אישום נגד ראש הממשלה" (עמ' 30).

לצד אפשרויות אלה נבחנה כאמור, גם אפשרות שלישית, והיא להגיש נגד ראש-הממשלה כתב-אישום בגין הימנעותו מלציין בפני מליאת הממשלה את כל המידע על ההסתייגויות ממינויו של בר-און. אפשרות זו נדחתה מהטעם שגם אם תוכח כדבעי, אין הדבר מהווה עבירה פלילית. אף אנו לא נתייחס להיבט זה.

15.    טרם שנבחן את החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, ראוי להקדיש כמה מילים לשאלה אם החשדות שיוחסו לראש-הממשלה אכן נכנסים לגדר העבירה של הפרת אמונים.

השאלה מתי הפעלה של סמכות שלטונית הנגועה בשיקולים זרים מגעת כדי עבירה פלילית היא שאלה קשה. מקורו של הקושי בהבחנה בין פגם מבחינת המשפט המינהלי, כלומר הפרת חובת ההגינות והסבירות בהפעלת הסמכות, ובין הפעלת סמכות ההחלטה מטעמים המגיעים לכדי "הפרת אמונים" מבחינת החוק הפלילי. הדבר תלוי בנסיבותיו של כל עניין ועניין. אולם ודאי שלא ניתן לדחות את הטענה כי אם מינוי אדם למשרה רמה כשל יועץ משפטי לממשלה בא עקב לחציו של נאשם בפלילים, כשיוזם המינוי, הלא הוא ראש-הממשלה, מודע (או לפחות עוצם עיניו) לכך שמקור הלחצים הוא בהליכים הפליליים המתנהלים נגד אותו נאשם, כי אז חורג המינוי מגבולות פגם על-פי המשפט המינהלי ומגיע עד כדי "הפרת אמונים" בחוק הפלילי.

במילים אחרות, אם המניע למינוי מבחינת ראש-הממשלה היה סיפוק רצונו של חבר-הכנסת דרעי, די במודעותו (או עצימת עיניו) של ראש-הממשלה לטיב מניעיו של חבר-הכנסת דרעי כדי להוות בסיס להרשעה בפלילים. כלומר, שלצורך גיבוש יסודות העבירה אצל ראש-הממשלה בהיבט זה, אין כלל הכרח להוכיח שנקשר קשר פסול בין חבר-הכנסת דרעי ובין בר-און. מכאן גם ברור מדוע אין חשיבות – במסגרת ההיבט הראשון – לשאלה אם ראש-הממשלה "הפנים" את אזהרתו של עורך-הדין אבי יצחק בדבר קיומו של קשר כזה. חשיבותה של שאלה זו היא רק בהיבט השני שפרקליטת המדינה עמדה עליו. שכן, העבירה לפי ההיבט השני הייתה קמה רק אם בעת שקידם ראש-הממשלה את מינויו של בר-און, אפילו על יסוד שיקולים ענייניים, הוא היה מודע


--- סוף עמוד  20 ---

לקנוניה בין חבר-הכנסת דרעי לבין בר-און. נחה דעתנו כי אין תשתית ראייתית מספקת לכך, כמפורט בחוות-דעתה של פרקליטת המדינה והחלטתו של היועץ המשפטי, ולפיכך נתמקד בהיבט הראשון.

16.    מדוע אפוא נדחתה האפשרות להגיש כתב-אישום נגד ראש-הממשלה על-פי ההיבט הראשון? נביא בקצרה את נימוקיה של פרקליטת המדינה לכך.

נקודת המוצא של פרקליטת המדינה בחוות-דעתה היא שאין ראיה ישירה המצביעה על כך שראש-הממשלה קידם את מינויו של בר-און על-מנת לספק את רצונו של חבר-הכנסת דרעי. אמנם מצויה בתיק החקירה עדותו של עורך-הדין אבי יצחק, אשר לפיה התבטא דרעי באוזניו כי ראש-הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און, אולם "עדות זו הינה עדות שמיעה, ככל שהיא נוגעת לראש-הממשלה, וממילא אין היא קבילה נגדו" (עמ' 23 לחוות-הדעת).

בהיעדר ראיה ישירה, בחנה פרקליטת המדינה את הראיות הנסיבתיות המצביעות על כך שהמניע למינוי בר-און היה רצונו של חבר-הכנסת דרעי. פרקליטת המדינה אינה מכנה אותן בשם "ראיות נסיבתיות", ומבכרת את הביטויים "תמיהות", "חשדות" ו"אינדיקציות". אולם ברור הוא – והדבר הוסכם על בא-כוח המדינה בעת הדיון בעתירה – כי בראיות נסיבתיות עסקינן.

17.    לפי המודל שעליו עמדנו לעיל בדבר הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, היה על פרקליטת המדינה לבחון שתי שאלות: האחת, אם יש במסכת הראיות הנסיבתיות כדי לסבך את ראש-הממשלה בתזה מפלילה, אשר לפיה קידם את מינויו של בר-און על-מנת לספק את רצונו של חבר-הכנסת דרעי, בהיותו מודע לכך שהאחרון מעוניין במינוי מטעמים פסולים. שאלה זו עיקרה הוא, כאמור, בהיסק לוגי. זאת, כמובן, מתוך הנחה שהראיות הנסיבתיות, כשלעצמן, ניתנות להוכחה. השאלה השנייה נוגעת לסיכויים כי הסברו האלטרנטיבי של ראש-הממשלה למינוי בר-און יתקבל על-ידי
בית-המשפט.

18.    נקדים ונציין כי שאלת מודעותו של ראש-הממשלה למניעיו של חבר-הכנסת דרעי לא לובנה עד תום בחוות-הדעת של פרקליטת המדינה ובהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה. דומה, כי גישה זו נבעה מן התפיסה שהנחתה אותם כי יש להוכיח מודעות לקיומו של קשר פסול בין חבר-הכנסת דרעי לבר-און. זאת אף שדי היה במודעות (או עצימת עיניים) של ראש-הממשלה לציפייתו של חבר-הכנסת דרעי שהמינוי יסייע לו בהליך הפלילי המתנהל נגדו.


--- סוף עמוד  21 ---

19.    בנוגע לשאלה הראשונה של ניתוח הראיות הנסיבתיות, הייתה נכונה פרקליטת המדינה לצאת מן ההנחה ש"נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי". סברה זו נסמכה על הראיות הנסיבתיות הבאות (עמ' 26):

"לסיכום, כל התמיהות הללו מעוררות חשד, שמא המניע העיקרי לרצונו של ראש הממשלה למנות את בר-און נעוץ היה בטעם נסתר שראש הממשלה לא גילה. למסקנה זו הגענו, מכיוון שקשה לקבל שראש הממשלה החליט למנות את בר-און רק על סמך התרשמותו והמלצת שר המשפטים, שעה שאל מול שני אלה עומדות חוות דעת שליליות על התאמת בר-און לתפקיד – שהגיעו מכל עבר; שעה שמדובר במי שהעדים המעורבים מעידים כי לא ראו בו מועמד מהשורה הראשונה של עורכי הדין; שעה שמדובר באדם השייך למחנה אחר בתוך הליכוד (שהעומדים בראשו, אגב, לא תמכו במינוי בישיבת הממשלה); ועוד.

לפיכך נראה לכאורה, כי היה מניע נסתר למינוי".

על רקע הנחת קיומו של מניע נסתר נדרשה פרקליטת המדינה המלומדת לשאלה "האם יש בראיות אינדיקציות לזהותו של אותו מניע נסתר, והאם כמות הראיות, היכולות להצביע על מהות המניע הנ"ל, מספיקה להוכחתו במשפט פלילי" (עמ' 26). התזה שהמניע הנסתר היה הרצון לספק את רצונו של חבר-הכנסת דרעי מתיישבת, לדעתה, עם "תמיהות" אחדות (שאינן, כאמור, אלא ראיות נסיבתיות), והן:

  "א.     אם אמנם דרעי היה יוזם המינוי, כי אז מצויה בכך תשובה לשאלה מי היה האיש שהעלה לראשונה את שמו של בר-און בלשכת ראש הממשלה. יתרה מזאת, אם כך היה, ברור גם מדוע מעדיפים כל המעורבים להסתיר את זהות הממליץ, שכן ברור לכל, כי מעורבות דרעי במינוי היועץ המשפטי לממשלה מטילה לפחות פגם, אם לא פליליות, על המינוי. בדומה, על פי תיזה זו, נראה כי זו הסיבה שבעטיה הוזמן בר-און לראיון כה יחודי בקלות כה רבה, למרות היותו מזוהה עם מחנה אחר בליכוד. לכאורה, הסיבה לכך היא, שהדבר נעשה לבקשת דרעי. בכך יכולה להמצא גם תשובה לשאלה מדוע לא חיפש ראש הממשלה ברצינות מועמדים אחרים לתפקיד ומדוע סומן בר-און מההתחלה כמועמד מוביל.

ב.     אם אמנם דרעי קיבל החלטה שבר-און יזכה במינוי, כי אז מצויה בכך התשובה לשאלה המטרידה מדוע היה ראש הממשלה כה נחוש בהחלטתו למנות את בר-און, למרות כל חוות הדעת השליליות שניתנו


--- סוף עמוד  22 ---

על מועמדותו וכל ההמלצות שקיבל להימנע מהמינוי. בדומה, עובדה זו יכולה להבהיר מדוע ראש הממשלה לא הגיב בדרך כלשהי על המידע שקיבל מעו"ד אבי-יצחק, לפיו דרעי מעוניין במינוי. כמו כן, יכולה להמצא גם תשובה אפשרית לשאלה מדוע התעלם ראש הממשלה מהמידע (או מהשמועה) שהובא לידיעתו אודות קשר לא נאות בין דרעי לבר-און" (בעמ' 27).

נראה, כי על תמיהות אלה שציינה פרקליטת המדינה אפשר להוסיף גם פרטים שציינה במקומות אחרים בחוות-הדעת. כך, לדוגמה, ציינה שתמוהה בעיניה העובדה שראש-הממשלה לא בירר את פשר ניסיונו של חבר-הכנסת דרעי להסוות את רצונו במינוי בר-און באמצעות הפצת ידיעה שמועמדה של תנועת ש"ס הוא השופט טל (בעמ' 26). עוד עמדה, בראשית דבריה, על פעילותו האינטנסיבית של חבר הכנסת דרעי לטובת מינוי בר-און (בעמ' 24).

עוד ציינה באשר לשקילת מועמדותו של עורך-הדין אבי יצחק כיועץ משפטי לממשלה, כי "אין זה מופרך להניח שלראש הממשלה היה יסוד לסבור כי דרעי עשוי להסכים למינוי חליפי זה, אין סתירה בין פעילותו לקידום מינויו של אבי יצחק לבין ההנחה שהייתה לו מחוייבות לדרעי בענין מינוי בר-און" (בעמ' 28).

בסופו של דבר, הגיעה פרקליטת המדינה למסקנה כי "התמיהות שהועלו לעיל תומכות בהשערה, שהמניע האמיתי למינוי, היה רצונו של דרעי בכך והסכמת ראש הממשלה לבקשתו" (בעמ' 27). למסקנה זו הגיע גם היועץ המשפטי לממשלה בהחלטתו, וכך אמר:

"התמיהות הללו מעלות חשש שאותם השיקולים שעליהם מסר ראש הממשלה, אינם בלעדיים, וכי היה מניע נוסף לרצון למנות את עו"ד בר-און דוקא. אכן, קיים חשש ממשי שהמניע הזה הוא מניע פסול, רצונו של ח"כ דרעי שהשפיע ולחץ על ראש הממשלה בעניין זה" (בעמ' 13).

לשאלת סבירות הסבריו של ראש-הממשלה, נתנה הפרקליטה המלומדת את דעתה כבר במסגרת השאלה הראשונה. שכן, נכונותה להניח שקיים מניע נסתר, נסמכה על הקושי שבקבלת המניע המוצהר של ראש-הממשלה (ולעניין זה ראה עמ' 24-26, ובמיוחד הסיכום בעמ' 26 המובא לעיל).

ועל-אף הפירכות בהסבריו של ראש-הממשלה כתבה פרקליטת המדינה בסיכום הדברים:


--- סוף עמוד  23 ---

"אם נבחן עתה את הצטברות החשדות כלפי ראש הממשלה, שבהם עסקנו בשלושת ההיבטים, הרי שמסקנתנו היא, כי אמנם קיים חשד ממשי לכך, שראש הממשלה הציע לממשלה למנות את עו"ד בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, רק, או בין היתר, כדי לרצות את חבר הכנסת דרעי, מתוך מודעות או עצימת עיניים לאפשרות קיומו של קשר פסול בין דרעי לבר-און. למסקנה זו הגענו, על סמך מכלול הנסיבות שפורטו לעיל. עם זאת, על פי הראיות שנאספו, לא נראה כי ניתן להוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי ראש הממשלה הביא את המינוי לאישור הממשלה רק, או בעיקר, עקב בקשת או דרישת דרעי, שרצה במינוי מטעמים פסולים ואישיים, מתוך מודעות או עצימת עיניים לכך".

בהחלטתו המנומקת אימץ היועץ המשפטי לממשלה את מסקנותיה של פרקליטת המדינה, וכתב:

"התוצאה היא כי ישנם חשדות בנושא דנן, הבאים לידי ביטוי בחומר החקירה, אך אין הם מגיעים לכלל ראיות מספיקות, בראש וראשונה במישור המודעות הנחוצה. קיבלתי את המלצתה של פרקליטת המדינה, על יסוד טעמיה והאמור לעיל, לסגור את תיק החקירה נגד ראש הממשלה".

20.    כאן אנו באים לשאלת היקף התערבותו של בית-משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין מן הטעם הנעוץ בדיות הראיות.

דומני, כי פסיקת בית-המשפט בנושא זה ברורה: "אין על בית-משפט זה, דרך כלל, להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב [היועץ המשפטי לממשלה – א' ג'] בדבר דיות חומר הראיות" (בג"ץ 6781/96 אולמרט, ח"כ נ' היועץ המשפט לממשלה [16], בעמ' 808). ההתערבות "תהא מצומצמת מאד", "נדירה", ובמקרים שבהם מסקנותיו של היועץ המשפטי בדבר משקל הראיות בלתי סבירות בעליל (בג"ץ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [17], בעמ' 368; בג"ץ 3425/94, 3637, 4456 [2]; בג"ץ 806/90, בשג"ץ 3755/90 הנגבי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [18], בעמ' 799). מכאן ברור, כי לא כל טעות בשקילת הראיות הינה בגדר חוסר סבירות באופן קיצוני, אלא רק טעות מהותית, ברורה ומשמעותית.

למעשה, אין בכלל האמור סטייה מהיקף התערבותו של בית-משפט זה בהחלטה של כל רשות מינהלית אחרת. שהרי מסקנה בלתי סבירה באופן קיצוני של היועץ המשפטי לממשלה, כמוה כסטייה חמורה מסטנדרד הסבירות בהחלטה של כל רשות שלטונית, שיש בה להצדיק את התערבותנו.


--- סוף עמוד  24 ---

הוא שנאמר בבג"ץ 6781/96 הנ"ל [16], בעמ' 807:

"בית-משפט זה נדרש לא אחת לשאלת היקף הביקורת השיפוטית על החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד אדם לדין. בעניין זה נאמר כי –

'...קיימת זהות בין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת מינהלי בדרך כלל, לבין העילות לחוסר תקיפותו של שיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה. אכן, לא סביר הוא ליצור מערכת דינים מיוחדת באשר לתוקף החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה' (מתוך בג"ץ 935/89, 940, 943 הנ"ל, בעמ' 528).

ברוח זו נקבע, כי כשם שכל שיקול-דעת מינהלי נפגם עקב חוסר סבירות קיצוני שמתגלה בו, כך גם שיקול-דעת כזה של היועץ המשפטי לממשלה".

אך מובן הוא, כי הכלל האמור בדבר מידת ההתערבות, נובע מן העקרון כי בית-המשפט אינו ממיר את שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה בשיקול-דעתו שלו. שאם לא כן יסיג בית-המשפט את גבולו של היועץ המשפטי לממשלה ויהפוך עצמו ל"יועץ משפטי על" ולמעין "שופט חוקר".

אכן, יש שההכרעה אם החלטת היועץ המשפטי לממשלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני אינה קלה. שהרי "אין פיתרון נכון אחד באשר למה שמצוי בתוך המיתחם ולמה שמצוי מחוצה לו. קיים תחום אפור נרחב בין המיתחם פנימה לבין המיתחם החוצה. המיתחם עצמו נע, איפוא, בין נקודות מספר" (א' ברק שיקול דעת שיפוטי [35], בעמ' 180). אולם ברור הוא, כי כל עוד מצויה סבירות ההחלטה ב"תחום האפור" לא יתערב בית-המשפט בהחלטה.

21.    סבורני, כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה ועמדת פרקליטת המדינה בכל הנוגע לראש-הממשלה, אכן מצויה ב"תחום האפור".

הצבענו לעיל על הדרך שבה צריכה הייתה להיבחן שאלת דיות הראיות לעניין סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], כאשר התיק מורכב מראיות נסיבתיות. השאלה הראשונה שיש לשאול היא אם הראיות הנסיבתיות מסבכות את הנאשם במעשה הפלילי. לאמור, אם הראיות הנסיבתיות מצביעות על כך שראש-הממשלה מינה את בר-און על-מנת לספק את האינטרס האישי של חבר-הכנסת דרעי כנאשם במשפט פלילי. אם כן, כי אז באה השאלה השנייה שיש לשאול, והיא אם סביר שהסבריו של


--- סוף עמוד  25 ---

ראש-הממשלה למינוי בר-און (המלצת שר המשפטים והתרשמותו האישית) יתקבלו על דעת בית-המשפט.

מה השיבה פרקליטת המדינה על השאלה הראשונה? לדבריה, קיימת "השערה" הגיונית, "מסקנה סבירה", ואפילו "חשד ממשי", אשר לפיהם "המניע האמיתי למינוי היה רצונו של דרעי במינוי זה" (בעמ' 27-28). מדברים אלה ניתן, לכאורה, ללמוד על הכרה בכך שקיימת אפשרות כי התביעה תעבור בבית-המשפט את משוכת המסכת המסבכת, וכי הנטל להביא הסבר תמים לראיות ירבוץ לפתחו של ראש-הממשלה.

אשר לשאלה השנייה, דומה כי עמדתם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה היא, כי הסבריו של ראש-הממשלה לא הניחו את דעתם, וכי אף אם נקבלם ייוותר סרח עודף של ראיות נסיבתיות ללא הסבר. כך, לדוגמה, מצינו (בעמ' 25) אמירה ולפיה התמיהה שהעלתה שכחת זהותו של הממליץ על בר-און נותרה ללא מענה. פרקליטת המדינה הגדירה כ"מטרידה במיוחד" את השאלה כיצד רואיין בר-און על-ידי ראש-הממשלה בשלב מוקדם כל כך בהיותו חבר מחנה אחר בליכוד, זיהוי אשר "הפריע לו להתקבל אפילו לראיון אצל ליברמן, וזאת עת דובר להתמנות למשרה חשובה הרבה פחות". כיוון שהסברי ראש-הממשלה לא יכלו להסביר תמיהה זו, עלה אצל הפרקליטה החשד "כי היה נימוק אחר – שראש הממשלה לא מסרו לחוקרים – שהוביל להזמנת בר-און לאותו ראיון". במקום אחר מציינת היא שדבקותו של ראש-הממשלה במינוי בר-און למרות חוות-הדעת השליליות שקיבל "מעוררת פליאה, המחזקת את החשד, כי מלבד שני המניעים הגלויים שעליהם הצהיר ראש הממשלה היה מניע נסתר נוסף שדחף למינוי".

הפיחות בסבירות המניע המוצהר, הוא שעמד ביסוד ההכרה בקיומו של מניע נסתר (עמ' 26). פרקליטת המדינה מצאה אפוא כרסום בהסברי ראש-הממשלה. אולם מסקנתה הייתה כי הראיות "אינן מספיקות להוכחת החשד הממשי הזה במשפט פלילי" (עמ' 28).


22.    אכן, לדעת פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, מביאות הראיות הנסיבתיות ל"מסקנה סבירה", ל"חשש ממשי", ואפילו ל"חשד ממשי" כי המניע האמיתי למינויו של בר-און היה פסול. אולם נראה כי לדעתם לא מספקת עצמת כלל הראיות הנסיבתיות כדי להביא למסקנה חד-משמעית, שהיא גם המסקנה ההגיונית היחידה, בדבר מניע פסול. נוכח דעה זו, ולאור אמת-המידה שפותחה בפסיקה להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות (כמוסבר לעיל), אין לראות את הערכתם את סיכויי ההרשעה כבלתי סבירה באופן קיצוני.


--- סוף עמוד  26 ---

ניתן לחלוק על מסקנתם זו של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, וניתן אף להגיע למסקנה אחרת, אולם לא ניתן לומר כי מסקנתם חורגת ממיתחם הסבירות באופן קיצוני.


מטעם זה איני רואה מקום להתערבותנו בהחלטה שלא להעמיד לדין את ראש-הממשלה. נוכח מסקנותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אין גם כל יסוד ליתר בקשותיהם של העותרים בעתירותיהם.

23.    אשר לשר המשפטים. הקביעות שקבעה פרקליטת המדינה לגביו הן כי הוא "תמך מצידו במועמדותו של בר-און מטעמיו הוא, ויש ראיות לכך שנודע לו על העניין שיש לדרעי בבר-און רק קרוב למועד מינויו של בר-און" (עמ' 5). "אין חולק, ששמו של בר-און כמועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא הועלה על-ידיו של שר המשפטים לראשונה" (עמ' 8), והוא לא היה יוזם הרעיון למנות את בר-און לתפקיד (עמ' 36). "ישנה תמימות דעים כי לא היה זה שר המשפטים שהביא את שמו של בר-און לידיעת ראש הממשלה" (עמ' 19). "הן ראש הממשלה והן השר מאשרים כי שמו של בר-און הוצג על-ידי ראש הממשלה (או מי מטעמו) בפני השר ולא ההיפך" (עמ' 20). בסיכום נקבע בחוות-הדעת כי "התנהגותו של שר המשפטים אינה מגיעה כדי עבירה פלילית". כנגד מסקנה זו לא שמענו כל טענה מפי באי-כוחם המלומדים של העותרים, ואף הייתי מוסיף כי למעשה הם זנחו את העתירות ככל שהן נוגעות לשר המשפטים.

אין האמור לעיל מתייחס, כמובן, לדעתה של פרקליטת המדינה כי יש בהתנהגותו של שר המשפטים בישיבת הממשלה משום "חריגה מנורמות התנהגות תקינות" (עמ' 47).

מהטעמים האמורים הייתי דוחה את העתירות.

השופט  ת' אור

1.      אני מסכים לפסק-דינו של חברי השופט גולדברג, שעל-פיו אין מקום להוצאת צו-על-תנאי בעתירות שבפנינו. לצורך הבהרת מסקנתי אני מבקש להוסיף הערות מספר.

2.      א.   ההערה הראשונה היא בעלת אופי עקרוני, והיא נוגעת להיקף ההתערבות השיפוטית בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הכול מסכימים, שהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בעניין העמדה לדין פלילי אינן חסינות מפני ביקורת שיפוטית. עוד מוסכם, שאחת מן העילות לביקורת שיפוטית של החלטותיו של היועץ


--- סוף עמוד  27 ---

המשפטי לממשלה היא חוסר סבירות קיצוני של החלטתו (ראו בג"ץ 935/89, 940, 943 [8], בעמ' 524-529 בפסק-דינו של השופט ברק).

ב.      שאלה אחרת היא, כיצד מופעלת עילת התערבות זו ביחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה. הלכה פסוקה היא, כי בגדרה של עילת הסבירות, חל העיקרון בדבר קיומו של "מיתחם סבירות" לפעולתה של הרשות המוסמכת. במיתחם זה, קיימות כמה החלטות אפשריות בעניין פלוני, אשר כולן חוקיות. השופט ברק מציין לעניין זה, כי:

"הבחירה בין אפשרויות אלה תיעשה על-ידי הרשות המוסמכת, ולא על-ידי בית המשפט. זהו הביטוי לעקרון הפרדת הרשויות ולסובייקטיביות של שיקול הדעת המינהלי ... הרשות המוסמכת אינה רשאית לבחור בכל אופציה הנראית לה כראויה; היא אינה רשאית לקבוע כי בכל מקרה שנראה לה מתקיים המבחן שנקבע בחוק. הרשות המוסמכת מוגבלת על-ידי מבחן שנקבע על-ידי הרשות המחוקקת ופורש על-ידי הרשות השופטת, והיא מתוחמת על-ידי מרכיביו של מבחן זה. אך במסגרתו של מבחן זה פנימה ניתן לה לעתים חופש הבחירה, בין מספר אפשרויות, אשר מקיימות את דרישות המבחן. בעריכתה של בחירה זו בא לידי ביטוי שיקול הדעת הסובייקטיבי של הרשות המוסמכת. הבחירה היא שלה, ולא של זולתה. זה כוחה, וזו אחריותה" (בג"ץ 953/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים ואח' [19], בעמ' 694; ראו גם בג"ץ 297/82 ברגר ואח' נ' שר הפנים [20], בעמ' 42-43).

מיתחם הסבירות מתווה את התחום שבו החלטת הרשות תהיה סבירה, במובן זה שלא קמה עילה להתערב בהחלטה. אך תחום פריסתו של מיתחם זה אינו אחיד. הוא עשוי להשתנות בהתאם לנסיבותיו של מקרה נתון. הוא נגזר מטיב העניין העומד לדיון. הוא נגזר מטיב הערכים הפועלים בעניין נתון. אומר על כך השופט ברק בבג"ץ 910/86 רסלר ואח' נ' שר הביטחון (להלן – בג"ץ רסלר [21]), בעמ' 481, כי:

"גבולותיו של מיתחם הסבירות נקבעים על-פי האיזון הראוי שבין האינטרסים והערכים השונים הנאבקים על הבכורה, ובעיקר האינטרס והערכים של הפרט מזה והאינטרס והערכים של הציבור מזה. האינטרסים והערכים הרלוואנטיים נקבעים על-פי המאטריה הרלוואנטית, שבמסגרתה נבחנת הפעולה, ועל רקע עקרונות היסוד של השיטה...".

בהתאם לגישה זו, הובאה בחשבון, בהתוויתו של מיתחם הסבירות, חשיבותה של הזכות אשר עמדה על הפרק. כך, לדוגמה, נפסק כי מיתחם הסבירות, אשר בגדרו


--- סוף עמוד  28 ---

רשאית רשות השידור לקבל החלטות המגבילות את חופש הביטוי, הוא צר (בג"ץ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור ואח' [22], בעמ' 17 בפסק-דינה של השופטת דורנר).

על-פי אותו קו מחשבה, ייחסה הפסיקה חשיבות בקביעת היקפו של מיתחם הסבירות, לאופיו של הגוף העומד לביקורת שיפוטית, ולמעמדו החוקתי. קו מחשבה זה מעוגן בכך שעילת הסבירות אינה עילה ערטילאית. אמנם, בהפעלתה אין בית-המשפט עושה סובייקטיביזציה מוחלטת של הרשות המינהלית (בג"ץ 389/80 [1], בעמ' 440). אין הוא בוחן את סבירותו של שיקול-הדעת על-פי נתוניו וכישוריו של האדם המסוים, אשר הופקדה בידיו סמכות פלונית. אך בהתוותו את מיתחם הסבירות לפעולת הרשות נותן בית-המשפט משקל וחשיבות למאפייניה המוסדיים של הרשות העומדת לביקורת. הוא מביא בחשבון את טיבה ומהותה של אותה רשות. הוא מביא בחשבון את תפקידה של רשות זו ואת מעמדה במערך המשטר הדמוקרטי. עומד על כך הנשיא שמגר בבג"ץ 428/86, 429, 431, 446, 448, 463, בשג"ץ 320/86 ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' [23], בעמ' 557:

"בית המשפט בוחן, אם נושא המשרה פעל כפי שנושא משרה שכמותו [ההדגשה במקור – ת' א'] ראוי היה לו לפעול. בית המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות, כדי להחליט מה היה מחליט לו היה במקומה, אלא מתערב רק כאשר הוא סובר, כי אף רשות סבירה, במעמדה המוגדר, לא הייתה יכולה להגיע למסקנה אשר אליה הגיעה. מיתחם הסבירות, אשר על החריגה מתוכו המדובר כאן, הוא, כאמור, מיתחם שמידותיו נקבעות בהתחשב עם מעמדה של הרשות השלטונית ואופי סמכויותיה. קרי, בהפעילו סמכותו פועל בית המשפט, גם תוך התייחסות לכך, מהי הרשות החוקתית שכלפיה מופעלת הביקורת השיפוטית. ממילא שלובה לתוך המסגרת הנורמאטיבית של הביקורת של שיקול הדעת גם התייחסות לאופי ולמהות תפקידה של אותה הרשות מרשויות השלטון, אשר עניינה נמצא אותה שעה בבדיקה בבית המשפט..." (ההדגשה שלי – ת' א').

(וראו גם בדומה את דבריו של חברי השופט זמיר, בבג"ץ 2624/97, 2827, 2830 רונאל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח'; שגב נ' ממשלת ישראל ואח'; סעדיה נ' ראש-ממשלת ישראל ואח' [24], בעמ' 78).

בהתאם לגישה זו נקבע, לדוגמה, כי בקביעת מיתחם הסבירות לפעולתה של רשות ניירות ערך, יש לייחס משקל לכך שמדובר ברשות מקצועית על-פי דין (דברי הנשיא שמגר בע"א 5320/90 א. צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך [25], בעמ' 837). באופן דומה, קבע בית-המשפט, בהתייחסו לסמכותה של הכנסת להסיר


--- סוף עמוד  29 ---

חסינות של חבר-הכנסת, כי "אופיו הפוליטי של הגוף עשוי להשפיע על היקף השיקול שמותר לו לקחת בחשבון ועל האופציות העומדות לרשותו" (פסק-דינו של השופט ברק בבג"ץ רסלר הנ"ל [21], בעמ' 478; ראו גם בג"ץ 1843/93 פינחסי נ' כנסת ישראל ואח' [26], בעמ' 697-698). ברוח זו ציינתי, בבג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות ואח' [27], בעמ' 497, כי בבחינת החוקיות של החלטת ממשלה יש להתחשב באופייה, במהותה ובמעמדה הרם כרשות המבצעת של המדינה.

ג.  כיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בהתייחס להחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה? "מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כמי שעומד בראש התביעה הכללית, ובשל סמכויותיו הרחבות הנוספות, הוא מיוחד" (דבריי בבג"ץ 6009/94 שפרן ואח' נ' התובע הצבאי הראשי ואח' [28], בעמ' 584). היועץ המשפטי לממשלה הוא אדם הכשר להתמנות לשופט בית-המשפט העליון (ראו הודעה על קביעת הדרכים והתנאים למינויו של יועץ משפטי לממשלה, י"פ תש"ך 1690). הוא נהנה מעצמאות רבה בהחלטותיו בעניין העמדה לדין, בהיותו הרשות אשר המחוקק מסר בידיה את האחריות להגנה על האינטרס הציבורי בתחום זה (ראו "דו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי [40], בעמ' 426). על רקע זה, תואר היועץ המשפטי לממשלה כ"אחד המוסדות המרכזיים המופקדים על שלטון החוק במדינה" (הערת פרופ' י' זמיר בספר קלינגהופר על המשפט הציבורי [40], בעמ' 419). על מעמדו וכישוריו המיוחדים של היועץ המשפטי לממשלה עומדת פרופ' גביזון בספרה הנ"ל [34], בעמ' 294, באומרה כי:

"...היועץ המשפטי הינו אדם שצריכים להיות לו הכישורים של שופט בית המשפט העליון. מבחינת תפישת התפקיד, הוא אדם שאמור להיות מסוגל לטפל בשאלות לא רק מתוך הראייה הצרה של ראש מערכת התביעה, אלא גם מתוך ראייה רחבה יותר של הסדר והעניין הציבורי. הוא אמור להיות מסוגל לשקלל את האינטרסים של אכיפת החוק עם פגיעות אפשריות בזכויות הנאשמים, ולראות זאת כתפקידו לשמור על שלטון החוק ועל שוויון בפני החוק ...

למרות היותו ממונה על ידי הממשלה, ולמרות שזו יכולה לפטרו באמצעות מינוי אדם אחר לתפקיד, נהנה היועץ המשפטי לממשלה מעצמאות רבה בתפקידו כאחראי על הפעלת המערכת של אכיפת החוק הפלילי. את הסמכויות המסורות לו הוא זכאי וחייב להפעיל באופן עצמאי ומקצועי, ואין הוא כפוף בהפעלתן להוראות הדרג המדיני.

היועץ המשפטי לממשלה הוא, אם-כן, עובד מדינה מסוג מיוחד. חובתו להפעיל רק שיקולים מקצועיים מלווה ונתמכת בחוסר כפיפות מינהלית למישהו מן הדרג המבצע או מבין עובדי המדינה האחרים".


--- סוף עמוד  30 ---

והיא מסכמת עניין זה במאמרה "היועץ המשפטי לממשלה: בחינה ביקורתית של מגמות חדשות" [38], בעמ' 34, באומרה כי:

"מעמדו של היועץ המשפטי בשיטתנו הוא של איש-מקצוע בכיר ביותר, שמקורות סמכותו – בכל תפקידיו – הם מקצועיותו, יושרו ועצמאותו. בשל כל אלה, אנו מפקידים בידיו סמכויות שלטוניות ותפקידים הקשורים בפירוש, יישום והפעלה של החוק".

דברים אלה יפים במיוחד כשמדובר בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה כאחראי על התביעה הכללית של ישראל, וכמי שמופקד על החלטות בדבר העמדה לדין. יש לזכור, כי ההחלטה אם יש בעניין פלוני די ראיות לצורך העמדה לדין – ההחלטה העומדת במוקד הדיון בענייננו – מצויה בגרעין הקשה של סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. זו ההכרעה היסודית אשר עליו לעשות על-פי החוק, בהחליטו אם לעשות שימוש בסמכותו להגיש כתב-אישום (ראו סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]). בתוך כך, רשאי היועץ המשפטי לממשלה, בהחליטו אם להגיש כתב-אישום, להעריך את תוצאותיו הצפויות של משפט אם ייערך, ואת הסיכויים להרשעה (ראו עמ' 10 בבג"ץ 3425/94, 3637, 4456 [2]). הוא רשאי להידרש גם למידת המהימנות שעשוי בית-המשפט לייחס לראיות ולסיכוי, שעל אף קיומן של ראיות לכאורה, הנאשם יזוכה בסיומו של ההליך (בג"ץ 3846/91 [5], בעמ' 436; ראו גם בג"ץ 653/94 יהודה ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' [29], בפיסקה 2 לפסק-הדין). אין טעם בהפעלת מנגנון התביעה, ואין טעם בפגיעה בפרט הנגרמת על-ידי עצם ההעמדה לדין, אם בסופו של ההליך אין סיכוי סביר שאותו פרט יורשע בדינו. המדובר הוא בשאלה מובהקת של הערכה – עובדתית ומשפטית. מעצם טיבה, ייתכנו לגבי החלטה מעין זו עמדות והערכות שונות. בהפעילו את שיקול-דעתו בעניין זה, נשען היועץ המשפטי לממשלה על ידע, על מקצועיות ועל ניסיון, כלים המסייעים בידו להעריך את תוצאות ההליך המשפטי, אם יחליט על קיומו. בזכות כלים אלה העומדים לרשותו נמסרה בידו הסמכות, רבת החשיבות, להחליט על העמדה לדין. עולה מכך, כי שיקול-הדעת המסור ליועץ המשפטי לממשלה לעניין זה הוא רחב.

ד.  לדעתי, ממכלול שיקולים אלה מתחייבת המסקנה, כי יש מקום להכיר בקיומו של מיתחם סבירות רחב בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה בדבר דיות הראיות לצורך העמדה לדין. יש ליתן בעניין זה את המשקל הראוי למעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה. יש ליתן ליועץ המשפטי לממשלה את האשראי הנובע ממעמדו וכשירותו המיוחדים, ולהניח כי "החלטה מעין זו מתקבלת לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות ואגב עימות בין הודעות העדים השונים, והערכת


--- סוף עמוד  31 ---

מהימנותן הלכאורית ומשקלן היחסי" (דברי השופט בך בבג"ץ 3425/94, 3637, 4456 הנ"ל [2], בעמ' 10). יש להביא בחשבון, כי הסמכות להגיש כתב-אישום היא, על-פי החוק, ליועץ המשפטי לממשלה, וכי שיקול-הדעת הנתון ליועץ המשפטי לממשלה בעניין זה הוא נרחב.

כפועל יוצא מכך – נטייתו של בית-המשפט להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בנושא זה תהיה מצומצמת ביותר. במובן זה, יש לדעתי ייחוד בהיקף ההתערבות בפועל של בית-המשפט בהחלטותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ביחס להיקף ההתערבות בהחלטות של רשויות לא מעטות אחרות. אני סבור כי הלכה למעשה, מיתחם ההתערבות בהחלטותיו של היועץ המשפטי בעניינים אלה הוא צר.

אכן, בידי בית-משפט המפקח על פעילותו של היועץ המשפטי, קיימים אותם כלים כמו ליועץ המשפטי לממשלה לבדיקת חומר ראיות, ולקביעה אם יש בו די כדי להצדיק העמדה לדין. אך כפי שנאמר לא אחת, בית-המשפט אינו "יועץ משפטי על", ואל לו ליטול לעצמו את תפקידו של היועץ המשפטי ולהחליט מה היה עושה הוא במקום היועץ המשפטי. אם החלטתו של היועץ המשפטי הינה החלטה אפשרית מבחינת סבירותה, די בכך כדי שבית-המשפט ימשוך ידו מהניסיון לקבוע מה היה הוא מחליט, לו ההחלטה בדבר העמדה לדין הייתה בידו.

3.   הערתי השנייה מתייחסת למקרה המסוים שבפנינו. דומה, כי לא יימצא חולק כי המקרה שבפנינו הוא דוגמה מובהקת לקיומה של בדיקה "מעמיקה ועניינית" של חומר הראיות, שאליה התייחס השופט בך בבג"ץ 3425/94, 3637, 4456 הנ"ל [2]. מן החומר עולה בבירור, כי בגיבוש המסקנות בענייננו נערכה עבודת הכנה מקיפה ויסודית, תוך שיתופו של צוות נרחב של פרקליטים בעזרה ובייעוץ. הושקעה עבודה רבה בניתוח חומר הראיות ובעיבודו, ובהתוויה שיטתית של מערך השיקולים אשר הוביל להמלצותיה של פרקליטת המדינה, אשר נתקבלו על-ידי היועץ המשפטי לממשלה. ניכרת בהנמקותיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי ירידה לפרטים וכן התלבטות והתחבטות, אשר מצאו ביטוים בהבהרת התשתית העובדתית כולה, ובהתייחסות להשלכה שיש לעובדות הצריכות לעניין על התוצאה הסופית. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה אף טרחו וקיימו פגישה אישית עם עד התביעה המרכזי, עורך-דין דן אבי יצחק, על-מנת שיוכלו ללמוד ממקור ראשון על תוכנה ומשקלה של עדותו, ועל בסיס זה לקבל הכרעה שלמה ומושכלת לעניין ההעמדה לדין. לתוצאות פגישה זו היה משקל בקביעת עמדתו הסופית של היועץ המשפטי לממשלה.



--- סוף עמוד  32 ---

עיינתי היטב בנימוקיהם של פרקליטת המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה לאי הגשת כתב-אישום נגד ראש-הממשלה מר נתניהו. לא אחזור ואפרט את חומר הראיות שנאסף, כפי שהוא מפורט בנימוקיהם של פרקליטת המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, חומר ראיות שחברי השופט גולדברג דן בו בפירוט. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה סברו כי מן הראיות הנסיבתיות שבחומר זה, יחד עם עדותו הישירה של עורך-דין אבי יצחק לגבי דברים שאמר לראש-הממשלה, לא עולות העובדות הנדרשות לצורך ביסוסו של כתב-אישום נגד ראש-הממשלה, וזאת להבדיל מהשערות, תמיהות וחשדות. על רקע זה מסקנתם הייתה, כי "יקשה מאד להוכיח במידת הוודאות המספקת במשפט פלילי" את העובדות הנדרשות לצורך הרשעה.


ייתכן שעל-פי חומר ראיות זה ניתן היה להגיע גם לתוצאה אחרת, אשר הייתה מצדיקה הגשת כתב-אישום נגד ראש-הממשלה. ההערכה של סיכויי ההרשעה על-פי חומר זה אינה קלה ואינה חד-משמעית. ההחלטה בעניין זה, כמו גם האחריות לה, היא של היועץ המשפטי לממשלה. משהגעתי למסקנה, כמו חברי השופט גולדברג, שהחלטתו היא אחת ההחלטות הנופלות במיתחם הסבירות, די בכך כדי שבית-משפט זה יימנע מלהתערב בהחלטתו.

מטעמים אלה, והואיל ומקובלים עליי נימוקיו ומסקנתו של חברי השופט גולדברג בעניין ההחלטה הנוגעת לשר המשפטים מר הנגבי, מצטרף אני למסקנתו כי אין מקום להוציא צו-על-תנאי בעתירות שבפנינו.

המשנה לנשיא ש' לוין

אני מסכים לדחיית העתירות כאמור בפסק-דינו של חברי הנכבד השופט גולדברג וכן להערותיו הנוספות של חברי הנכבד השופט אור.

השופט י' זמיר

אני מסכים לפסק-הדין של חברי השופט גולדברג ולהערות של חברי השופט אור.

השופטת ד' דורנר

לדעתי, הניחו העותרים תשתית עובדתית ומשפטית לכאורית לעתירותיהם כנגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום כנגד ראש-הממשלה,


--- סוף עמוד  33 ---

בנימין נתניהו. לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מוציאים אפוא בעתירות, ככל שהן נוגעות לעניין זה, צו-על-תנאי.


להלן נימוקיי.

1.      הגשת כתב-אישום – סמכות הנתונה לתובע על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] (להלן – החוק) – מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, כי המעשה המיוחס לחשוד מהווה עבירה. שנית, כי התובע אינו סבור כי לא קיים עניין לציבור בהעמדה לדין. ושלישית, כי קיימות ראיות לכאורה בעצמה המספקת להרשעת הנאשם.

פשוט הוא כי החוק מעניק לתובע שיקול-דעת בהפעלת סמכותו לעניין התנאי השני (היעדר עניין לציבור). ואולם, גם בתנאים שהם לכאורה פועל יוצא של הפעלת כללים משפטיים גרידא נכללים אלמנטים של שיקול-דעת – בתנאי הראשון כאשר מדובר בעבירה שהמעשים הכלולים בה אינם מוגדרים באופן ספציפי בלשון החוק, ובתנאי השלישי בהערכת משקל הראיות המספיק להרשעה.

2.      בענייננו, קיימות למעשה המיוחס לראש-הממשלה, בנימין נתניהו, שתי חלופות: מתן הבטחה לחבר-הכנסת אריה דרעי (להלן – דרעי) למנות את עורך-הדין רוני בר-און (להלן – בר-און) למשרת היועץ המשפטי לממשלה בידיעה כי דרעי ביקש את המינוי בכוונה לקדם את האינטרס שלו במשפטו הפלילי, או העלאת מינויו של בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה תוך ידיעה בדבר הקשר הפסול בינו לבין דרעי, שבא לביטוי במתן הבטחה מצדו של בר-און לדרעי בדבר הטיפול בתיקו הפלילי של האחרון.

היועץ המשפטי לממשלה לא פקפק כי מעשה זה – על שתי חלופותיו – מהווה עבירה של מרמה והפרת אמונים על-פי סעיף 284 לחוק העונשין, וכי קיים עניין לציבור בהעמדה לדין בשל כך. אלא שדעתו הייתה כי התנאי השלישי לא התמלא, כלומר, שחומר הראיות אשר נאסף בעניינו של ראש-הממשלה אינו בעל עצמה מספקת להגשת כתב-אישום נגדו.

3.      שאלת הבסיס הראייתי לעניין העמדה לדין היא שאלה חשובה ויסודית שהתשובה לה טרם הוכרעה בישראל. ראו גביזון, בספרה הנ"ל [34], בעמ' 148.

הכרעה בדבר דיות הראיות בהקשר זה כוללת שני פראמטרים. במסגרת הפראמטר האחד נבדק אם קיימות ראיות לכאורה, כמשמעותן בסעיף 158 לחוק, המספיקות להעביר את נטל הראיה על הנאשם. בדיקה זאת נעשית על-פי כללים משפטיים. נקבע,


--- סוף עמוד  34 ---

כי לעניין זה די בראיות דלות ובסיסיות, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר החקירה מצויות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או אף סותרות אותן. ראו ע"פ 26/49 היועץ המשפטי נ' חמדאן [30], בעמ' 420; ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי וערעור נגדי [31], בעמ' 523-527; ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח' [32], בעמ' 179-180; ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי [33], בעמ' 760.

הפראמטר השני עניינו בהערכתם של סיכויי ההרשעה, והוא מצוי בתחום שיקול-הדעת של התביעה. שכן, הדין אינו מחייב הגשת כתב-אישום אם מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה כמובנן בסעיף 158, אלא משאיר הוא לשיקול-הדעת של התביעה את ההחלטה אם הראיות שבידיה הן בעצמה המספקת להפעלת המנגנון השיפוטי. זאת, משום שהפעלת המנגנון כשלעצמה פוגעת בנאשם גם אם יזוכה בסופו של המשפט. ראו בג"ץ 650/82 [4], בעמ' 222-223.

עם זאת, לקיום ראיות לכאורה כמשמעותן בסעיף 158 השלכה גם על סיכויי ההרשעה. ההעברה של נטל הראיה על הנאשם מציבה בפניו את הברירה למסור עדות ולהעמיד את גירסתו במבחן החקירה הנגדית או לבחור בזכות השתיקה שמשמעותה חיזוק ראיות התביעה או סיוע להן (סעיף 162 לחוק). העברת נטל הראיה על הנאשם עשויה אפוא, בנסיבות מסוימות, להגביר את סיכויי הרשעתו.

4.      יקל עלינו לקבוע את הרף הראייתי הדרוש לשם הגשת כתב-אישום אם נשווה אותו ל"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" כמשמעותן בסעיף 21(ב) לחוק סדר-הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, המספיקות למעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו.

עצמת הראיות הנדרשת לשם הגשת כתב-אישום היא בוודאי נמוכה מזו הנדרשת לצורך מעצר נאשם עד תום הליכי המשפט. זאת, בשל שני טעמים: ראשית, בעוד שבחומר ראיות העומד בסף המינימום הקבוע בסעיף 158 לחוק מצוי עדיין פוטנציאל ראייתי נוסף בשל העברת נטל הראיה על הנאשם, הרי שההכרעה בעצמת הראיות לצורך מעצר מבוססת על חומר החקירה הגולמי בלבד; שנית – ובכך העיקר – הפגיעה שבמעצר עד תום ההליכים חמורה במידה רבה מן הפגיעה שבהגשת כתב-אישום גרידא. ממילא, מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הגשת כתב-אישום, ללא מעצר, קטנה מזו הנדרשת למעצרו של הנאשם עד תום הליכי המשפט.

והנה, העמדה שאותה הציגה התביעה הכללית בבקשותיה למעצר עד תום הליכי המשפט הייתה מאז ומתמיד כי מעצר עד תום ההליכים לא יישלל רק בשל ספק סביר


--- סוף עמוד  35 ---

העולה מסתירות בין העדויות השונות או מעדויות המשתמעות לשתי פנים או אף מכילות בתוכן סתירות פנימיות.

עמדה זו התקבלה בדעת רוב בפרשת זאדה [6]. נפסק, כי העצמה המוגברת של חומר הראיות, הנדרשת לצורך מעצר עד תום הליכי המשפט, באה לביטוי בדרישה לסיכוי סביר להרשעה. אך לעניין זה אין להתחשב בספק העולה מחומר הראיות. וכך כתב הנשיא ברק (שם, בעמ' 151):

"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח 'לכאורה' את אשמת הנאשם מעבר לספק הסביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט הפלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'. אמת, בשל אותן סתירות ושאלות ייתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי" (ההדגשה שלי – ד' ד').

מן המקובץ עולה כי הרף הראייתי הגבוה ביותר האפשרי לשם החלטה בדבר הגשת כתב-אישום אינו יכול לעלות על הרף שנקבע בפרשת זאדה [6], שבגדרו אין להתחשב בספק – ואפילו ספק סביר הוא – העולה מחומר הראיות.

5.      בדיון שבפנינו הסביר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, עורך-הדין ניצן, כי חומר הראיות בעניינו של ראש-הממשלה נבחן על יסוד אמת-המידה הרגילה המקובלת בכל תיק פלילי. כך גם עולה מן הדברים שנכתבו בהחלטתו של היועץ המשפטי. מהותה של אמת-מידה זו הובהרה היטב לעיל, אלא שמן הנימוקים לסגירת תיק החקירה נגד ראש-הממשלה עולה כי היועץ המשפטי טעה בהחלת המבחן, וכי למעשה הרף שעל-פיו נבחן חומר הראיות היה גבוה יותר מן המבחן שאותו ביקש להחיל.

6.      חומר הראיות שנאסף על-ידי המשטרה מורכב מעדות מרכזית, היא עדותו של עורך-הדין דן אבי יצחק, ולצדה שורה של ראיות נסיבתיות התומכות בה. העדות המרכזית מבססת את המעשה המיוחס לראש-הממשלה על שתי חלופותיו: מתן ההבטחה מושתת על ראיה נסיבתית, והיא שתיקתו של ראש-הממשלה בתגובה לדברי אבי יצחק כי דרעי טען בפניו שראש-הממשלה הבטיח לו למנות את בר-און לתפקיד


--- סוף עמוד  36 ---

היועץ המשפטי לממשלה, ואילו ידיעתו של ראש-הממשלה בדבר הקשר הפסול בין דרעי לבר-און מבוססת על עדות ישירה – דברי אבי יצחק ולפיהם סיפר לראש-הממשלה על הקשר הפסול והזהיר אותו מפני מינויו של בר-און. לעדות זאת משקל סגולי לכאורי רב. העד הוא עורך-דין בעל מעמד בקהילייה המשפטית, וודאי מודע הוא היטב לדיוק הנדרש במסירת מידע מסוג זה למשטרה. קרבתו האישית לראש-הממשלה בתקופה הנדונה אף מגבירה את משקלה הסגולי של עדותו.

7.      לדידי, די בעדותו של אבי יצחק לבדה כדי להעביר את נטל הראיה על-פי סעיף 158 לחוק. לאחר מכן, ובגדר הרמת נטל זה, תוכל בהחלט לעלות גם הטענה כי המידע לא נמסר לראש-הממשלה או לא נקלט על-ידיו. לאפשרות אחרונה זו גם תימוכין בדברי אבי יצחק, אשר לא שלל את האפשרות כי ראש-הממשלה לא קלט את דבריו. כנגד אפשרויות אלה יעמדו הראיות הנסיבתיות הנוגעות למינוי בר-און, שבלשון החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מעוררות תמיהות, ובטרמינולוגיה המשפטית המקובלת אינן אלא מסקנות מרשיעות התומכות בעדות העיקרית. לאמור, שראש-הממשלה קידם את מינויו של בר-און לתפקיד בשל רצונו של דרעי במינוי זה.

אכן, מכלול הראיות שנאסף איננו שולל את האפשרות כי ההסבר שלפיו ראש-הממשלה לא קלט את דברי העד יתקבל בבית-המשפט. אך היועץ המשפטי לממשלה הגיע לכלל דעה כי מכלול זה איננו מספיק מלכתחילה להגשת כתב-אישום. וכך כתב בהחלטתו:

"מן הראיות לא ניתן היה להסיק כי ברי שראש הממשלה הפנים אותה אזהרה שהוזהר, אף שהיה ראוי לכאורה כי יעשה כן על פי הרקע שתואר... תיתכן טענה כי ראש הממשלה, מטבע הדברים, ככל ראש ממשלה, עמוס לעייפה בעיסוק בענייני מדינה; וכי יתכן שלא כל פרט שהובא לידיעתו, אכן נקלט בתודעתו; וכן כי אולי גם חוסר נסיון מסויים, בתחילת הדרך בתפקידו, היה בעוכריו".

היועץ המשפטי לממשלה הצביע אפוא על ספק לכאורי העולה מחומר הראיות, שיסודו, כאמור, בדברי אבי יצחק ובהסברים היפותטיים. אלא שכאמור, על-פי אמת-המידה המקובלת, ספק המתגלה בחומר הראיות איננו שולל מעצרו של אדם עד תום הליכי המשפט, ומקל וחומר אף אין להתחשב בו לצורך החלטה בדבר הגשת כתב-אישום. זאת, אף שאילו הוגש כתב-אישום אפשר שראש-הממשלה היה יוצא זכאי בדינו בשל אותו ספק שעלה מחומר הראיות.


--- סוף עמוד  37 ---

8.      השאלה המתעוררת היא אפוא אם הערכת סיכויי ההרשעה על יסוד אמת-מידה דווקנית יותר מאמת-המידה המקובלת – כפי שאכן נעשה בהחלטת היועץ המשפטי – עשויה להוות עילה להתערבותנו.

שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. מצד אחד, היועץ המשפטי לממשלה, ככל רשות מינהלית, מחויב להפעיל את שיקול-דעתו בשוויוניות ולהימנע מהפליה. וכידוע, סטייה מעקרון השוויון כשלעצמה מהווה עילה לפסילת ההחלטה. מצד אחר, אפשר כי שיקולים שבטובת הציבור – להבדילם משיקולים הקשורים לעניינו האישי של נתניהו – שיסודם בהשפעה החמורה על המפה הפוליטית שיש להעמדתו לדין בעת כהונתו של ראש-ממשלה שנבחר בבחירה אישית, מחייבים לשקול את חומר הראיות נגדו על-פי מבחן דווקני יותר מן המבחן המקובל, ובמיוחד כאשר היועץ המשפטי לממשלה סובר כי בחומר הראיות גלום ספק העשוי להביא לזיכוי. לשיקולים אלה יש להוסיף את העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה עצמו סובר כי המבחן הראייתי להעמדתו לדין של ראש-הממשלה אינו שונה מזה החל בעניינו של כל אדם אחר. ואם יימצא כי גישה זו אינה בלתי סבירה באופן קיצוני, תעלה הטענה כי טעותו של היועץ המשפטי ביישום המבחן עשויה כשלעצמה להוות עילה להתערבותנו.

לנוכח כל אלה אין ספק כי חשיבות העניין והבעיות שהוא מעלה רבה. וכידוע, בחשיבות העניין כשלעצמה, אף אם תשתיתן של העתירות הייתה מוצקה פחות, יש כדי להוות שיקול בזכות הוצאה של צו-על-תנאי. ראו י' זמיר "ראיות בבית-המשפט הגבוה לצדק" [39], בעמ' 305.

אשר-על-כן, הייתי מוציאה צו-על-תנאי בעתירות, ככל שהן מתייחסות להחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתב-אישום נגד ראש-הממשלה, בנימין נתניהו.

אני מסכימה, מטעמיו של חברי השופט גולדברג לדחיית העתירות ככל שהן נוגעות להגשת כתב-אישום נגד שר המשפטים, צחי הנגבי.

הוחלט ברוב דעות, לדחות את העתירות בעניינו של ראש-הממשלה.

הוחלט פה אחד לדחות את העתירות בעניינו של שר המשפטים.

ניתן היום, י' בסיוון תשנ"ז (15.6.1997).


°

--- סוף עמוד 38 ---

°

מיני-רציו:

°

°

* דיון פליליהעמדה לדיןשיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה

°

בשאלת דיות הראיות – אימתי יש "ראיות מספיקות לאישום" – מבחן ה"אפשרות הסבירה להרשעה" – הערכתו של התובע בדבר הדרך שבה יכריע בית-המשפט בשאלת אשמתו של הנאשם – יישום המבחן בתיק המבוסס על ראיות נסיבתיות – היחס בין שאלת דיות הראיות לצורך העמדה לדין ובין דיות הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים – האם על התובע להפעיל את שיקול-דעתו באופן זהה כאשר החשוד בעבירה הוא ראש-הממשלה – הצורך בשוויון בפני החוק – התערבות בג"ץ בשיקול-דעת היועץ המשפטי לממשלה – רק במקרים שבהם החלטת היועץ המשפטי לממשלה היא בלתי סבירה באופן קיצוני.

°

* משפט מינהליבג"ץהתערבות

°

אופייה ומעמדה של הרשות המוסמכת כמשפיעים על היקף התערבותו של בג"ץ בהחלטותיה – מעמדו המיוחד של היועץ המשפטי לממשלה – ההכרה בקיומו של מיתחם סבירות רחב להחלטותיו בדבר העמדה לדין – בייחוד בשאלת דיות הראיות הנדרשות לאישום – כמצמצמים את היקף הביקורת השיפוטית על ההחלטה – התערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה – רק במקרים שבהם היא בלתי סבירה באופן קיצוני.

°

* משפט מינהליפגמים בשיקול-הדעתאי-סבירות

°

מיתחם הסבירות להחלטותיה של רשות מינהלית – היקף התפרסותו – כנגזר מאופיה וממעמדה של כל רשות – מיתחם הסבירות הרחב להחלטות היועץ המשפטי לממשלה בדבר העמדה לדין.

°

°

5129371

°

54678313* עונשיןעבירותמירמה והפרת אמונים

°

כעבירת מסגרת – היעדר הגדרה מדויקת ליסוד העובדתי – היזקקות לאשמה המוסרית כמנגנון המווסת את היקף התפרסותה של העבירה – הצורך להתחקות אחר מניעיו של הנאשם – הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות כדי להוכיח את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש – אימתי הפעלת סמכות שלטונית מתוך שיקולים זרים מגיעה כדי עבירה של מירמה והפרת אמונים.

°

* ראיותראיות נסיבתיותדרך בחינתן

°

הסקת מסקנה מפלילה על יסוד ראיות נסיבתיות – העברת הנטל לנאשם לספק הסבר תמים לראיות – הדרישה כי המסקנה המפלילה תהיה האפשרות ההגיונית היחידה כתנאי להרשעה – דיותן של ראיות נסיבתיות לצורך הגשת כתב-אישום.

°

הודעה למנויים על עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו - הקש כאן

 

--- סוף עמוד  39 ---

 

____________________________________________________________________________________________________

בג"ץ 2534/97, 2535, 2541 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ''ד נא(3) 1

____________________________________________________________________________________________________

www.nevo.co.il

____________________________________________________________________________________________________

 



*  פ"ד נא(3) 39.